שלום חבר

לפני שבועיים קבעתי להיפגש עם אנשים שהיו החברים הכי טובים שלי בתיכון, כלומר לפני יותר שנים ממה ששני הילדים והכלבה שלי חיים במצטבר – וכולם, בעיקר הכלבה, כבר די מצטברים. לא חשוב. ככה זה כשהזמן עובר; בשלב מסוים יש יותר ממנו מאחוריך מאשר מאחורי אנשים אחרים.בכל אופן, נפגשנו. היינו ארבעה גברים בגיל שפעם קראו לו…

מה הבעיה שלנו

הסיפור עם גל אוחובסקי תופס אותי בהפתעה. אני מכיר אותו, לא ממש מקרוב אבל מרחוק, וגם מחבב אותו, ומעריך אותו מקצועית, ועכשיו זה.ברגע הראשון אני נדהם, בשני אני מעכל, בשלישי אני מאוכזב, וברביעי אני אומר לעצמי בדיוק את מה שאני לא מפסיק להגיד לעצמי כל פעם מחדש: מה נסגר? איתנו, הכוונה? לא עם כולנו, לא;…

חיים חדשים

"החיים שלך תיכף נגמרים", אני כמעט צועק עליה, ובלי שום סיבה כי החיים שלה די רחוקים מזה על פי כל ההערכות. "את תהיי מתישהו בת 50, ומה עשית בחיים? עבדת? גרת בתל אביב? את בכלל אוהבת לגור בעיר הזאת? כן-חניה-לא-חניה, פקקים כל היום, חפירות, ילדים, זיעה, רק מחכה לגמור את היום, את נהנית מזה?""מזה לא",…

על הרצפה

מה זה בית?רגע, אל תתנו לי את התשובות הסטנדרטיות או המתחכמות שלכם, לא "בית הוא המקום שבו אני משכיב ילדים לישון", או "בית הוא המקום שחיכיתי שנים לעזוב" או אפילו "בית הוא המקום הזה שאני מבלבל לכולם את המוח שאין לי, בזמן שאני עושה מיליונים בהייטק אבל מוכרח להתייסר על משהו, אז תשמעו למה ניו…

שלום לך עצבות

האיש, גבר בגיל העמידה, התקמקם בקיוסק השכונתי הישן לפני כשבועיים. הוא הגיע למקום – שעמד סגור משך שנתיים – פתח, סידר, הביא סחורה, חטיפים, מקרר ארטיקים, מכונת ברד, ניקה הכל, ואז עשה את הטעות הגדולה מכולן: פתח.אני לא עומד בזה כשהקיוסק השכונתי הסגור שוב עושה סימנים של פתיחה. כשמגיעים האיש, או האישה, שאין להם מושג…

זה לא נוח

לפעמים כששואלים אותי איפה אני גר, אני פשוט עונה "באזור הנוחות". כמה זמן אני כבר גר שם? לא נוח לי לחשוב על התשובה.בכלל, לא נוח לי לחשוב מחשבות לא נוחות. מחשבות כמו "כבר שנים שאני עובד באותה עבודה, נשוי לאותה אישה, גר באותה כתובת, הולך לאותו חדר כושר, רואה אותו נטפליקס, אוכל אותו סנדוויץ' טונה…

מה הנקודה שלך

מתי שמתי לב שאני מדבר בקול רם? בעצם תנו לי להדגיש את הנקודה: מתי שמתי לב שאני מדבר בקול רם?תתרחקו ממני איזה מטר, ואני אמשיך והווליום יישמע לכם בסדר. כי שמתי לב לזה לא מזמן. אחרי ששלושה אנשים, בהזדמנויות שונות, ביקשו ממני להנמיך את הקול – ואף אחת מהפעמים לא הייתה בשום ספרייה. "אתה מדבר…

כלבה מהגיהנום

באמת שהחזקתי מעמד יפה. ממש יפה. כמעט חצי שנה לקח לי עד שאמרתי בקול רם את המשפט הצפוי "זה אני או הכלבה. תחליטו" והילד הרהר בזה למשך ארבע שניות ופסק: "אבא, היא נשארת".רציתי לצעוק עליו שיישב או לקשור אותו בחדר, אבל אין לי שום סיבה להניח שמה שלא עבד על הכלבה יעבוד עליו. במקום זה…

הכלב הראשון שלי

רחרחתי את האוויר בחשדנות, השפלתי מבט, גירדתי לעצמי קצת את האוזן וייבבתי חרישית כשהגענו לפתח תקווה לאמץ את הכלבה. לא רציתי כלבה. גם לא כלב. לא רציתי להיכנע לתכתיבים – והנה בכל זאת אני כאן, נכנע בלי להיות מוכן. נוסע עם הילדים והאישה, מצונף במושבי,  שמוט אוזניים, בדרך למקלט לחיות בחלק הפחות אופנתי של פתח…

האחרון לזהות

"תשמעי", אני אומר לאהובתי בהתרגשות מסוימת כשאני חוזר עם הילד מהגינה, "פגשתי עכשיו בגינה את ליאת הר-לב!". "וואללה?" היא מנסה להכיל את אדישותה בעודה מטגנת שניצלים. "מה היא עושה בשכונה?" "לא יודע, הגיעה עם הילדים שלה לגינה, אמרה שהם שוקלים אולי לעבור לפה". "מגניב", האישה עושה מאמץ מסוים להתנער מהסיפור המשמים שלי ומתרכזת במחבת, אבל…