שלום לך עצבות

האיש, גבר בגיל העמידה, התקמקם בקיוסק השכונתי הישן לפני כשבועיים. הוא הגיע למקום – שעמד סגור משך שנתיים – פתח, סידר, הביא סחורה, חטיפים, מקרר ארטיקים, מכונת ברד, ניקה הכל, ואז עשה את הטעות הגדולה מכולן: פתח.אני לא עומד בזה כשהקיוסק השכונתי הסגור שוב עושה סימנים של פתיחה. כשמגיעים האיש, או האישה, שאין להם מושג…

זה לא נוח

לפעמים כששואלים אותי איפה אני גר, אני פשוט עונה "באזור הנוחות". כמה זמן אני כבר גר שם? לא נוח לי לחשוב על התשובה.בכלל, לא נוח לי לחשוב מחשבות לא נוחות. מחשבות כמו "כבר שנים שאני עובד באותה עבודה, נשוי לאותה אישה, גר באותה כתובת, הולך לאותו חדר כושר, רואה אותו נטפליקס, אוכל אותו סנדוויץ' טונה…

מה הנקודה שלך

מתי שמתי לב שאני מדבר בקול רם? בעצם תנו לי להדגיש את הנקודה: מתי שמתי לב שאני מדבר בקול רם?תתרחקו ממני איזה מטר, ואני אמשיך והווליום יישמע לכם בסדר. כי שמתי לב לזה לא מזמן. אחרי ששלושה אנשים, בהזדמנויות שונות, ביקשו ממני להנמיך את הקול – ואף אחת מהפעמים לא הייתה בשום ספרייה. "אתה מדבר…

כלבה מהגיהנום

באמת שהחזקתי מעמד יפה. ממש יפה. כמעט חצי שנה לקח לי עד שאמרתי בקול רם את המשפט הצפוי "זה אני או הכלבה. תחליטו" והילד הרהר בזה למשך ארבע שניות ופסק: "אבא, היא נשארת".רציתי לצעוק עליו שיישב או לקשור אותו בחדר, אבל אין לי שום סיבה להניח שמה שלא עבד על הכלבה יעבוד עליו. במקום זה…

הכלב הראשון שלי

רחרחתי את האוויר בחשדנות, השפלתי מבט, גירדתי לעצמי קצת את האוזן וייבבתי חרישית כשהגענו לפתח תקווה לאמץ את הכלבה. לא רציתי כלבה. גם לא כלב. לא רציתי להיכנע לתכתיבים – והנה בכל זאת אני כאן, נכנע בלי להיות מוכן. נוסע עם הילדים והאישה, מצונף במושבי,  שמוט אוזניים, בדרך למקלט לחיות בחלק הפחות אופנתי של פתח…

האחרון לזהות

"תשמעי", אני אומר לאהובתי בהתרגשות מסוימת כשאני חוזר עם הילד מהגינה, "פגשתי עכשיו בגינה את ליאת הר-לב!". "וואללה?" היא מנסה להכיל את אדישותה בעודה מטגנת שניצלים. "מה היא עושה בשכונה?" "לא יודע, הגיעה עם הילדים שלה לגינה, אמרה שהם שוקלים אולי לעבור לפה". "מגניב", האישה עושה מאמץ מסוים להתנער מהסיפור המשמים שלי ומתרכזת במחבת, אבל…

החמצת חיינו

"כזה ילד טוב", אני חושב לעצמי פתאום בעודי מגיע, עשר דקות קודם, לפגישה שיתר המשתתפים בה יאחרו בוודאות. הם תמיד מאחרים. אני מגיע תמיד לפני הזמן. לפני כולם. חונה, עולה, מתארגן. מוציא את הלפטופ. מחברת. כלי כתיבה. מסדר לעצמי את החולצה. אני הילד הכי טוב – הכי ממושמע, הכי שקדן, הכי חרוץ – מבין משתתפי…

מיציתי?

בשבת האחרונה קרה לי משהו מוזר: חזרתי להיות נורמלי. קמתי מהמיטה, הילדים כבר היו ערוכים ומוכנים לפעילות מזה שעתיים, ופשוט, משום מקום, לא בא לי. ממש לא יכולתי להביא את עצמי לזה. כלומר, שבת בבוקר, אלוהים. כרגע התעוררתי. המחשבה על לצאת עכשיו עם הילדים לבריכה ציבורית רועשת ולקפוץ לתוך איזו פיסת מים זעירה בין מאות…

בית חלומותיי המצומקים

אנחנו מרחיבים בית. כלומר, אנחנו מתכוננים להרחיב בית. כלומר, אנחנו מתכוננים להגשת תוכנית לקראת הרחבת בית – בינתיים אנחנו בשלב שבו אנחנו מגרדים בראש ותוהים מה חשבנו לעצמנו כשקנינו בית להרחבה. ואז אנחנו נזכרים: אה, כן. לא היה לנו כסף לבית מורחב. הפרוצדורה להרחבת בית פשוטה, והייתי מפרט כאן את מלוא ‭ 7,459‬ הצעדים הפשוטים, אם…

מתי ויתרתם על החלום

החברה שהקמתי וניהלתי הייתה תאגיד גדול של מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע. המשרדים שלנו היו מדהימים. הכניסה הייתה דרך מפל של אורות כחולים ומסוע מהיר. האמנים שהחתמנו זינקו בהתמדה מפתיעה לראשי המצעדים. המכירות היו היסטריות, ההצלחה בינלאומית. לחברה קראו "גל כחול". כן, אני יודע, זה נשמע יותר כמו שם של חברת ניאגרות או מוצרי פלסטיקה לאמבט, אבל…