משפחה נורמלית

הרגע שבו הכל מתפרק מתחיל משום דבר; אנחנו חוזרים בשישי בערב מחברים, אנחנו עייפים, רוצים רק להשכיב את הילדים ולהישכב בעצמנו, ואז הילדה מתיישבת על הספה בסלון, ובלי שום סיבה ספציפית היא מתחילה ליילל, ואז לצעוק, ואז לצרוח. עכשיו תראו; הילדה שלי צורחת כמו שלינוי אשראם מתעמלת; ברמה גבוהה, עולמית, זוכת מדליה. היא ממשיכה לצרוח…

המתיקות שאחרי

תראו, אני יודע שהיה שבוע לא פשוט ואפילו – הייתי אומר בשמאלנית ספרותית – שבוע שדגל שחור מתנוסס מעליו, עם עניינים כמו חוק הלאום, חוק הפונדקאות-אבל-לא-בשבילכם-יא-הומואים, וכמובן, החוק שלפיו לא משנה מה אורן חזן יעשה או יגיד, הוא יגחיך את עצמו ואת כל מי שלידו באופן שיגרום לך לרצות למרוט לעצמך איברי גוף שלמים. בשבוע…

שני ימים באוגוסט

יום שישי. טמפרטורה בחוץ: הרתחה מלאה התעוררתי בבוקר, השעה הייתה שמונה והילדים היו ערים מזה שעתיים. בשמונה וחצי הם כבר היו ערים מזה ארבע שעות. לא ידענו מה לעשות איתם מעכשיו ועד שיחלפו 12 השעות שאחריהן זה יהיה לגיטימי להחזיר אותם למקום שממנו באו – המיטה – ובסוף אהובתי אמרה: "בוא נקפוץ איתם לנמל", בטבעיות…

עידן הטפשות

אני כבר לעולם לא אהיה דונלד טראמפ. אני גם לא אהיה אייל ברקוביץ'. או אפירה אסייג. אני גם לא אהיה דודי אמסלם, מיקי זוהר, שרית חדד או אייל גולן. הפסד שלי. והסיבה שאני לא אהיה אף אחד מהאנשים היפים והמצליחים האלה היא – אם לצטט מדונלד טראמפ עצמו – שאני, ובכן, חכם. ויציב נפשית. אבל…

לקום אתמול בבוקר

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים. אותם הדברים. אותם הדברים. אותם הדברים. מתנודד בכבדות מטושטשת לעבר המטבח. מפעיל טוסטר-אובן. זורק פנימה את הלחמניות לילדים. מוציא את הקורנפלקס והחלב. מכין את הצלחות שלהם. ממלא להם מים בבקבוקים. שולף את הלחמניות וחותך במרכז. גבינה צהובה בשבילו, טונה וקוטג' בשבילה (לילדה יש טעם חולני בכל…

משחקי הרעב

יש רק דבר אחד משעמם ועצוב יותר מדיאטות: דיבורים עליהן. אני לא רוצה לשעמם אתכם בדיבורים עליהן, לכן לא אדבר – לא מייד – על הדיאטה שלי. רק ארמוז שהיא הצלחה גדולה (אבל פורפורציונלית ונראית טוב כשהיא מתלבשת נכון למידותיה), ואעבור לדבר מייד על העדר-הדיאטה שלי, שנמשך, פחות או יותר, כל חיי הבוגרים. זה הולך…

כל העמדות תפוסות

תראו, יש לי הסבר קצת מוזר לשאלה למה יותר ויותר ישראלים, לא חשוב מאיזה ימין, מרגישים שנתניהו כבר לא בדיוק מה שהיה – וזה לא קשור לעובדה שרובנו יודעים, אינטואיטיבית, שיש גבול לכמות הפעמים בשנה שגבר בוגר אמור להתעסק עם השיער שלו. וההסבר שלי הוא כזה: נתניהו כבר לא מפחיד יותר. כלומר, הוא ממשיך לנסות,…

מכת אירוח

בבוקר שישי האחרון – בדיוק כשהתחילו חמש הדקות הטובות של השבוע, כלומר שלוש השעות שמרגישות כמו חמש דקות ושבהן הילדים בבית הספר ובגן ואנחנו יכולים לעשות הכל (או שום דבר!) עד שהשעון יראה 12 והחיים שלנו יחזרו להיות דלעת – אמרה פתאום אהובתי: "את מי בא לך להזמין הערב?" אוקיי, בואו נעצור פה לרגע, כי…

מה הבעיה שלכם?

תראו, מגיע גיל בחייו של גבר – וגם בחייו של מישהו כמוני – שבו הוא יודע שיש דברים שכבר לא יעשה לעולם; למשל להטריד מינית. לא הטרדתי עד היום? לא הבנתי אפילו איך להתחיל להפיק את זה? אז בטח שעכשיו, עם ילדים קטנים ומחויבויות והסעות לחוגים וכל זה – כשמרחב התימרון שלי אפסי – כבר…

דרוש: איש תחזוקה

למשל הכביסה. המטלה הזו שמעולם לא חשבת שתהיה קשורה אליך. שמעולם לא עניינה אותך. שלא זכרת בכלל את קיומה בעולם, ואם נאלצת להיזכר, מיד שכחת. עכשיו היא נוקמת בך. עכשיו היא כאן כדי להישאר. עכשיו צריך לכבס, כי יש המון כביסה. יש כביסה שלך, שלכם, של הילדים. יש מצעים. יש מגבות, המון מגבות. יש… מה…

קטן ביפן

אז עזבתי את הבית לשבוע. לא, לא בשביל אישה – אני לא מנסה לעשות שום דבר שדניאלה עושה, אין לי איך. עזבתי את הבית לשבוע בשביל טוקיו. יפן. כן, כן, תאכלי אבק דניאלה. אני אפילו די גאה בזה, ואם לטוקיו היה מצעד גאווה – והוא היה צועד בדיוק באחד הימים שבהם הייתי שם – אין…

כמו כולם

"זאת בר!" הפטירה הילדה שלי מבעד לחלון המכונית בעודה נושאת את מבטה לעבר שלט פרסומת ענקי של משקפי השמש הזולים ההם בכיכובה של האישה היקרה ההיא, שמשקיפה אל ההמון מאינספור שלטים כמו דיקטטור אהוב במדינה קצת פחות דמוקרטית או יהודית. "מי?!" ניסיתי להחזיק פאסון של מי שלא שמע טוב. "זאת בר", חזרה הילדה על קביעתה…