חשבון הנפש האמיתי

עזבו הכל. זו, אולי ההחלטה הנדירה מכולן, המסוכנת מכולן, המרהיבה מכולן, וכמות מצומצמת של אנשים מקבלים אותה מדי שנה. לעזוב הכל. לחתוך. לשבור כיוון. לעשות את מה שבמחשבה ראשונה לא חשבת שיהיה לך אומץ לעשות ובמחשבה שנייה הבנת שאתה הולך לעשות בכל זאת, ובמחשבה שלישית חטפת בחילה מרוב פחד. לחזור בתשובה. להתפטר ולפתח את המיזם…

איפה ההארה שלי?

אלוהים, אני לא חי באמת. כלומר, אני חי בשקר. כלומר, אני בקושי חי. סתם תופס מקום. זה לא אני אמרתי. זה אלפא רומיאו אמרו. כן, מדובר במכונית איטלקית, אבל כבר הקשבתי גם לחוות דעת של טוסטרים סיניים זקנים על חיי, כך שאני לא מזלזל בשום חפץ המעוניין לחלק לי ציונים. ובאתר האינטרנט של אלפא רומיאו…

מונולוגים מהציפרלקס

החרדה חיה בתוכי. היא דיירת מוגנת. אין דרך לגרום לה ללכת ממני. כיום אני כבר מבין את זה. לקח לי די הרבה זמן להבין את זה. ניסיתי כל מה שיכולתי כדי להראות לחרדה את הדלת: בטוב, ברע, באיומים, בתחינות, בצווי פינוי, צווי הסגרה, צווי מצפון. כלום. שום דבר. החרדה התבצרה בתוכי כמו תושבת גבעת עמל…

אבא רע

ילדים זה אשמה. מילים ולחן: אני. ביצוע: אני. מרגיש את זה חזק במיוחד בין: חול המועד פסח לחול המועד פסח שאחריו. ועכשיו, הו כן, זהו שוב חול המועד – הזמן הזה בשנה שבו האשמה שלי כהורה מלבלבת, ואז צומחת, ואז מגיעה למימדים מפלצתיים, כי אני מבין ששוב לא עשיתי למען ילדיי את מה שכל הורה…