משחקי הרעב

יש רק דבר אחד משעמם ועצוב יותר מדיאטות: דיבורים עליהן. אני לא רוצה לשעמם אתכם בדיבורים עליהן, לכן לא אדבר – לא מייד – על הדיאטה שלי. רק ארמוז שהיא הצלחה גדולה (אבל פורפורציונלית ונראית טוב כשהיא מתלבשת נכון למידותיה), ואעבור לדבר מייד על העדר-הדיאטה שלי, שנמשך, פחות או יותר, כל חיי הבוגרים. זה הולך…

דרך הגב

הגב התחיל לכאוב לי לפני חודש בערך, לאחר תקופה שלמה – כמה עשרות שנים – שבה הכאיב לי. בשנים הקודמות הגב לא הרים ראש לעיתים קרובות מספיק כדי שאני אוריד לו אותו, אבל מדי פעם הוא התגנב לי מאחורי הגב – לך תסמוך על הגב שלא יפתיע אותך מאחורה – ופשוט נתפס לי. ברגע הראשון…

חמישים זה החמישים הישן

יום חמישי רק היום. רק היום אני עדיין בן ארבעים ומשהו. ארבעים ותשע, אם לדייק. זה לא נשמע נורא. זה נשמע כמעט סביר. אולי קצת מוגזם, לא בדיוק גיל שמישהו ממש שואף להגיע אליו, אבל בסדר, נו; הבנאדם בן 49. יש בקידומת הזאת – 4 – משהו שמשאיר אותך עדיין בארץ החיים. בצד הנכון של…

דרוש: איש תחזוקה

למשל הכביסה. המטלה הזו שמעולם לא חשבת שתהיה קשורה אליך. שמעולם לא עניינה אותך. שלא זכרת בכלל את קיומה בעולם, ואם נאלצת להיזכר, מיד שכחת. עכשיו היא נוקמת בך. עכשיו היא כאן כדי להישאר. עכשיו צריך לכבס, כי יש המון כביסה. יש כביסה שלך, שלכם, של הילדים. יש מצעים. יש מגבות, המון מגבות. יש… מה…

חיי כפוטנציאל

עד היום, די הרג אותי העסק הזה עם לדעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה  גדול. למעשה, עד לא מזמן עדיין לא הייתה לי תשובה חד-משמעית, והחיים  שלי הסתובבו סביב עצמם כמו כל סירת מנוע נטולת סקיפר. "תחליט מה אתה רוצה לעשות בחיים, זה כל מה שחשוב," אנשים אמרו לי. "אתה יכול להשיג כל מה שתרצה;…

בעקבות הזמן הפנוי

מדי פעם אני נזכר בדודו טופז. ואז – שש שניות מאוחר יותר – אני שוכח אותו בחזרה. אבל לפעמים אני נזכר שהאיש היה פותח את תוכניתו במשפט הקבוע "אין לי זמן!" ובאמת לא היה לו  – כלומר, היה לו פחות מכפי שהוא בטח ציפה בטרם סיים את שידוריו לצמיתות באמצעות מיחם חשמלי – ובכל זאת,…

כמו גדולים

יום לפני שדיוויד בואי מת נכנסתי לדירה שלי, וכמו שקורה לי לפעמים, נעצרתי לרגע והסתכלתי מסביב ושאלתי את עצמי מי המבוגרים שגרים בבית הזה, מי קנו את זה, מי עיצבו את זה ככה, מי ומה מבשלים במטבח הזה – כי וואו, זה ממש בית של, תסלחו לי, גדולים. ואז, כמו שקורה לי בדרך כלל, נזכרתי…

מתי זה קרה?

יום אחד, באזור יום ההולדת שלי, אני מתעורר בבוקר ושם לב למשהו שמעולם לא הבחנתי בו בעבר: כולם סביבי צעירים יותר. הרבה יותר. יותר ממני, בכל אופן. חלקם ממש ילדים. יש פרשן בכיר בטלוויזיה שלי, אחד עמית סגל, שאני תוהה מתי יתחיל להתגלח והאם הוא לא צריך כבר ללכת לישון בשעה כזו, כי מחר בבוקר…

איפה ההארה שלי?

אלוהים, אני לא חי באמת. כלומר, אני חי בשקר. כלומר, אני בקושי חי. סתם תופס מקום. זה לא אני אמרתי. זה אלפא רומיאו אמרו. כן, מדובר במכונית איטלקית, אבל כבר הקשבתי גם לחוות דעת של טוסטרים סיניים זקנים על חיי, כך שאני לא מזלזל בשום חפץ המעוניין לחלק לי ציונים. ובאתר האינטרנט של אלפא רומיאו…

אל תתגייס. ולהיפך

לבן-דודי הנהדר בן ה-17 שלא רוצה להתגייס. אל תתגייס. אל תעשה את זה לעצמך. אל תיכנס למנהרה החשוכה הזו, כי לעולם לא תכיר את בן ה-21 שהיית בדרכך להיות. את בן ה-21 שיכולת להיות. את בן ה-21 שהיית הופך להיות באופן טבעי, אלמלא נדחף השירות הצבאי לחייך באופן מלאכותי ומאולץ כל כך – חוק מדינה…

שלוש שעות בגן-עדן

שבת בבוקר יום לא יפה. שישי בבוקר כן. שישי בבוקר הוא השבת היחידה שנותרה לנו. מדובר בשלוש שעות – תשע עד 12 – בגן עדן. האבוד. שישי בבוקר הוא מכונת זמן שמטיסה את שנינו היישר לשנת, נניח, 2005. יודעים מה קרה בשנת 2005? כלום. שום דבר. בשנת 2005 התעוררנו בשישי בבוקר, התמתחנו, ייתכן שאפילו עשינו…

האנשים שלא יחזרו

טוב, נגמר הטור של ארצי? אתם איתי? אז תנו לי להגיד לכם: פעם היו בי עוד אנשים, נותרו לי רק שמות. ולא סתם אנשים; אני מדבר על קבוצות אוכלוסיה שלמות שמילאו פעם את חיי, וכיום נכחדו מהם לגמרי. אתם הרי יודעים איך זה אחרי שגמרתם להיות רווקים, התחתנתם עם נחירת לבכם והבאתם לעולם את הילדים…