לכבוד טועה אחד

כבר די הרבה שנים שאביב גפן הוא מבחינתי כותרת, דיווח, רכילות, עוד ראיון. התגרש, התנצל למתנחלים, הצטלם עם נתניהו, עשה סדרה על עצמו – גפן הוא, מה שנקרא, אמן פעיל, רק שלאחרונה קצת יותר פעיל וקצת פחות אמן.כבר די הרבה שנים ששירים חדשים של גפן הם החלק הכי פחות מעניין בו, והתקשורת, באופן טבעי, לא…

לילד הבר-מצווה שלי

הילד תיכף בן 13.מה תיכף, עוד שבוע.אני כמובן מתרגש נורא, כי בכל זאת, לעזאזל, השקענו את כל המאמץ והכסף הזה באירוע וזה באמת היה מוגזם, אפשר לחשוב, כולה בר-מצווה – זה לא שהוא מתחתן, כן? – ולך תדע אם יבואו מספיק אנשים, ואם לא יהיה להם חם מדי, קר מדי, צפוף מדי, לא מספיק טעים,…

לא שכחו אותי בבית

פעם גרתי לבד. זה נראה כמו מדע בדיוני עכשיו, כמו משהו שלא באמת קרה, לא ממש סביר, אבל אני יודע עובדתית שגרתי לבד בתל אביב, ואחר כך בניו יורק, ואז שוב בתל אביב, וכל הזמן הזה – כמו שמיילל נאצ'י נאץ', לא ברור למה – הייתי לבד. כלומר לא תמיד הייתי לבד, פה ושם הייתי…

להיות גדולים בארצנו

משהו מוזר קרה לי בליל הסדר השנה: הושיבו אותי בראש השולחן. אחר כך הייתה איזו ציפייה, מצד כולם, שאני, כאילו, אנהל את האירוע.אולי לא הייתי אמור להיות מופתע; אם לקחת בחשבון שאני אירחתי את הסדר הזה (בסדר, היא אירחה. אני סתם רטנתי, התגרדתי ומילמלתי כל החודש 'מה היינו צריכים את זה', אבל למה להתקטנן), די…

גבינת חלומי

השבוע זה היכה בי: הגשמתי את החלום! יותר מזה: אני חי את החלום. אני קם כל בוקר, וזה חלום שהתגשם. זה בדיוק מה שחלמתי עליו. אחד לאחד.מה היה החלום? אה, קל; כמו כל ילד אייטיז, גם אני גדלתי על המנטרה ההורית של התקופה, "וילה-וולבו". כן, זה היה סממן העושר הדפיניטיבי של ישראל בשנות השמונים: יש…

על הרצפה

מה זה בית?רגע, אל תתנו לי את התשובות הסטנדרטיות או המתחכמות שלכם, לא "בית הוא המקום שבו אני משכיב ילדים לישון", או "בית הוא המקום שחיכיתי שנים לעזוב" או אפילו "בית הוא המקום הזה שאני מבלבל לכולם את המוח שאין לי, בזמן שאני עושה מיליונים בהייטק אבל מוכרח להתייסר על משהו, אז תשמעו למה ניו…

זה לא נוח

לפעמים כששואלים אותי איפה אני גר, אני פשוט עונה "באזור הנוחות". כמה זמן אני כבר גר שם? לא נוח לי לחשוב על התשובה.בכלל, לא נוח לי לחשוב מחשבות לא נוחות. מחשבות כמו "כבר שנים שאני עובד באותה עבודה, נשוי לאותה אישה, גר באותה כתובת, הולך לאותו חדר כושר, רואה אותו נטפליקס, אוכל אותו סנדוויץ' טונה…

לא רלוונטי

בזמן האחרון אני שם לב שהשם שלי הפסיק להיות מובן. השם הפרטי, אני מתכוון. הרענן הזה. כשאני זורק אותו לקופאי בארומה או בארקפה, הבנאדם כמעט אף פעם לא קולט. "רן?" "רען"? הוא בוהה בי במבט עיזתי. לא, אני מתעקש. ר-ע-נ-ן. לפעמים אני ממש צריך להכתיב לו את זה. אחר כך הבנאדם מסתכל עליי במבט קצת…

האנשים שבאמצע

נעים מאוד, אנחנו האנשים שבאמצע. בעצם לא. לא נעים מאוד. אנחנו האנשים שהגיעו לגיל שבו הם נמצאים בדיוק בין הילדים שלהם להורים שלהם. וכולם זקוקים להם, ובו-זמנית מתרחקים מהם. אנחנו האנשים שצריכים לקום בבוקר, לארגן ולהסיע את הילדים לבית ספר, ואז לנסוע לאמא או אבא ולארגן ולהסיע אותם לבדיקה רפואית, ואז לנסוע לעבודה – שתיכף…

הגלגול הקודם שלכם

זה אני. הבחור הזה שמפלח עכשיו את טיימס סקוור – דרך מיליון מכוניות ואנשים ומסכים – על רולרבליידס – רולרבליידס! – במהירות נחושה, שולט היטב, מזגזג בין המדרכה לכביש, מחובר למקצב הפנימי שמכתיבות האוזניות שמחוברות למיני-דיסק – מיני-דיסק! – שתקוע בכיסו. זה אני. זה הייתי אני. אין לי מושג איך זה הייתי אני. האמת, אם…