הילד קצת גזען

בפעם הראשונה שזה קרה – ובכן, הייתי רוצה להגיד שחשבתי שלא שמעתי טוב, אבל שמעתי מצוין. והתעלמתי. היי, אמרתי לעצמי, זה בסך הכל חוש השמיעה, בטהובן עשה קריירה שלמה בלעדיו. היינו אצל חברים במהלך ראש השנה, והילד שלי, שהשתולל עם אחד הילדים שלהם, קרא לו פתאום "ערבי מוסלמי". מין קללה שכזו. בכיף. בשגרה. בצחוקים. אנחנו…

של מי אתה, ילד?

לפעמים – למשל השבוע – מתחשק לי לכרוך יד סביב כתפו של יאיר נתניהו ולשאול אותו ברכות: "איפה אבא שלך, ילד?" ואז, כשהוא יצביע בכיוון הכללי, לקחת אותו ביד, לגשת איתו לאבא שלו ולהגיד לאבא: "נדמה לי שאיבדתם אותו, יכול להיות? הוא מסתובב פה כבר איזה זמן – מאז גיל 17 בערך – ולא באמת…

הדחייה הראשונה בחייו

אז הילד שלי לא התקבל לבית הספר לטבע. לא שזה מזיז לי משהו, כן? אולי חוץ מהפעמים שאני חולף במקרה ליד מבנה בית הספר בדרום העיר ומתעכב טיפה רק כדי לבדוק באילו אגפים הכי כדאי לשפוך את הג'ריקנים על מנת לוודא שבמקרה של הצתה (לא מכוונת‭(!‬ באמת לא יישאר כלום. סתם. אני מקשקש. באמת שאני מקבל את החלטתם המושכלת –…

העונש שלי

"יהיה עונש!" אנחנו מאיימים על הילדה בזמן שהיא שוב צורחת על לא-ברור-מה, מאחרת בכוונה לגן ותוקעת אותנו בבית במקום לצאת לעבודה. "היום אחר הצהריים אין ארטיק!" אני מכריז, תוהה אם מדובר בעונש מידתי או בגזירת שמד. לשמחתי זה עובד יופי, כי הילדה מפסיקה כמעט מייד לצרוח, למשך שנייה, ואז עולה לווליום חדש של צרחות ובכי…

גאון של אבא

"אל תגיד לי!" הילד שלי מתרגז שוב כשאני לא אומר לו – אין לי שום כוונה להגיד לו – מה הפתרון לחידה החשבונית הפשוטה שהוא מנסה לפתור במסגרת העבודה בחשבון שקיבל לסוכות. אני רק מנסה להסביר לו מה הדרך הנוחה וההגיונית לחשוב על זה לקראת פתרון. אבל הילד נובח עליי: "אבא, די, אני יודע!" ושנייה…

הנה אנו החילונים

אני מקופח. אני עצבני. אני קבוצת מיעוט במדינה הזאת ואני דורש את זכויותי. כן, שיפסיקו להתעלם ממני. שישמעו וישמיעו אותי. שהסטטוס-קוו יתחשב גם בי. משך שנים מחקתם אותי, העלמתם אותי, התעלמתם ממני, ואני לא מוכן לזה יותר. גם לי מגיעה הגנת-מירי-רגב סטנדרטית. אני חילוני. אני קבוצת המיעוט החדשה והחמה ביותר בישראל (הצטרפו אלינו! טפסים במסדרון)….

מי נתן לך אייפון, ילד

אני מותש. אני מפסיד. זה הקרב האחרון שלי על שעות המסך של הילד. זו מלחמת ששת המסכים (אייפון, אייפד, מחשב, לפטופ, טלוויזיה, טלוויזיה אצל חברים) – ואני עומד להיכנע. אני עומד להפסיק למדוד לו זמן מסך ולצעוק עליו שהיה לו מספיק להיום. אין לי יותר כוח לוויכוחים רפטטיביים. זו מלחמת השחרור ממסכים, והילד שלי נלחם…

אין מילים

טור זה מוגש לכם בחסות מערכת חינוך שכבר אינה קיימת. טור זה נכתב על ידי אדם שלמד לכתוב כי למישהו היה דחוף ללמד אותו, לזהות את יכולת הכתיבה הבסיסית שלו, לעודד אותו, לתגמל, לתת לו להרגיש שכתיבה טובה היא הישג. טור זה נכתב מכיוון שמרגע שלמדתי לכתוב בכיתה א' והמשכתי עם זה מיוזמתי, אנשים –…

איך לא חזרתי מפולין

אוקיי, חבר'ה; כולם יושבים במעגל? כולם מחזיקים ידיים? כולם מבטיחים לחבק אותי אחרי הווידוי? בסדר, הנה אני מתחיל: קוראים לי רענן, ומעולם לא ביקרתי במחנה השמדה או ריכוז, בפולין או בכל מקום אחר. רגע, שנייה, אל תתנפלו; זה לא שלא רציתי – באמת שכן. פשוט, אתם יודעים, אם כבר מצליחים לפנות כמה ימים כדי לקפוץ…