לכבוש את הילדה

בשבת שעברה שיחקתי עם הילדה שעה וחצי בבובות. היו שם אלזה, אנה, רפונזל, סינדרלה, אלזה הקטנה, אלזה מבד, סינדרלה הערומה (נודיזם אצל בובות; לא יודע למה, אבל מחקרים לא עסקו בזה מספיק) ופעמיים אולף. הייתם חושבים שזה גרוע מספיק לראות גבר מבוגר יושב מול ילדה בת ארבע כששניהם מחזיקים בובות, אבל כמובן שלא הסתפקתי בזה;…

העונש שלי

"יהיה עונש!" אנחנו מאיימים על הילדה בזמן שהיא שוב צורחת על לא-ברור-מה, מאחרת בכוונה לגן ותוקעת אותנו בבית במקום לצאת לעבודה. "היום אחר הצהריים אין ארטיק!" אני מכריז, תוהה אם מדובר בעונש מידתי או בגזירת שמד. לשמחתי זה עובד יופי, כי הילדה מפסיקה כמעט מייד לצרוח, למשך שנייה, ואז עולה לווליום חדש של צרחות ובכי…

גאון של אבא

"אל תגיד לי!" הילד שלי מתרגז שוב כשאני לא אומר לו – אין לי שום כוונה להגיד לו – מה הפתרון לחידה החשבונית הפשוטה שהוא מנסה לפתור במסגרת העבודה בחשבון שקיבל לסוכות. אני רק מנסה להסביר לו מה הדרך הנוחה וההגיונית לחשוב על זה לקראת פתרון. אבל הילד נובח עליי: "אבא, די, אני יודע!" ושנייה…

אמא שלך בבית אבות

אז אמא שלי עברה לדיור מוגן. מזל טוב, או מה שזה לא יהיה שמאחלים לאנשים שדורמן ואזעקה זה כבר לא מוגן מספיק בשבילם. אני לא מאשים את אמא שלי. היא נשארה לבדה בדירה גדולה מדי, שיעמם לה, היה לי יותר מדי זמן פנוי למחשבות מסוג "מעניין מה תהיה המחשבה הבאה שלי, אולי זה יהיה על…

של מי החופשה הזאת לעזאזל?

"אין, אין על אנטליה", הוא אומר לי. "וואללה", אני אומר לו – שזה קיצור ל"וואללה? היית פעם בניו יורק? פריז? ברצלונה? ברוז'? חבל התענכים? תנסה, בנאדם, אחר כך תדבר איתי על אנטליה" – ובכל זאת אני ממשיך ומתעניין: "איך אמרת קוראים למלון שאתם נוסעים באנטליה?" "טיטאניק", הוא אומר לי. "וואללה", אני אומר לו – שזה…

החיים הכבר לא-סודיים של אשתי

אני האישה מהטור שלך, שעושה את כל המטלות המעצבנות מהגן בלי בעלה, כתבה מישהי. גם אני, כתבה עוד מישהי. גם אני, כתב אלמן אחד. ואני, אמרה אשתי. ואנחנו לא אוהבים את זה, כתבו כולם, חוץ מאשתי, שאמרה: "מה הם רוצים ממך?", ואני עניתי לה: "מה את רוצה ממני?" והיא ענתה: "שתוציא אותם היום מהגן ובית…

הוא לא כבד, הוא פשוט כבר לא קל

מעטים יודעים (בעיקר כי כרגע המצאתי את זה) אבל טרומפלדור איבד את היד המפורסמת שלו כשהתעקש להמשיך לקחת את הילדים על הידיים הרבה אחרי שכולם אמרו לו: "טרומפלדור, הילד תיכף שוקל יותר ממך". אבל הוא היה גיבור. ואני – אני סתם הורה לילד בן ארבע וחצי שמתחיל לשקול כמו מבוגר בן חמש ומתעקש שאני אמשיך…

אבא, אני אמות?

"אבא, אני אמות?" סתם אחר צהריים. הוא יוצא מהגן במבט מבוהל. רץ אליי, קופץ על הידיים שלי במהירות ושואל ברצינות תהומית – הדמעות בעמדת היכון, כמעט בחוץ, דרוך לתשובה הגורלית. "אני אמות?" זו שאלת כן או לא. כאן ועכשיו. אין דרך ביניים. הוא רק בן ארבע וחצי, לעזאזל; הם לא אמורים להתחיל לחשוב על המוות…

זו המסיבה של הילד שלי, ואני אבכה אם יתנו לי סיבה

אמרו שתהיה מלחמה בקיץ. אמרו שלא יהיה יותר משנה שקט. אמרו שההרתעה שלנו לא באמת קיימת. צדקו. המלחמה פרצה לפני שבועיים כמו שמלחמות פורצות עכשיו: במייל. "יום הולדת לרועי, יובל ורותם" לא נראה שונה, על פניו, מכל מייל אחר שבו אני מתבשר על עוד אחד משלושים ימי ההולדת של ילדי הגן שאליהם אני אמור להגיע…

להיפך

אני באמת חושב שבכל מה שקשור לחרדות, היתה לי שנה נהדרת ומלאת עשייה. חרדתי שהתינוק שלי לא צוחק, לא זוחל, לא אוכל, אוכל יותר מדי, לא ישן, ישן יותר מדי, סובל מבעיית שמיעה, חישה, ראייה, אולי עיוור צבעים, לא מתעניין בטלוויזיה, נדבק למסך, מסרב להגיד "אמא", מפתח אדמומית מוזרה באזור המבושים, לא מפסיק להיות מנוזל,…

אבא'לה

לגדול בלי אבא. אני יודע איך זה. להיות הילד חסר הביטחון. הילד המתבודד. הילד שמפחד מהטיול השנתי. הילד עם החבר הטוב האחד. הילד שחושש מהרעש שעושים השאר. מהבנים שמצטיינים בלהיות בנים. הילד שמפחד מהמכות, הדחיפות, הצ'אפחות, הצעקות. הילד השקט שתמיד רוצה לחזור כבר הביתה לאמא. הילד שפוחד להישאר עד מאוחר. הילד הלא מאוד מקובל בכיתה…

ילד של צה"ל

הילד שלי כבר כמעט חייל. הוא אומנם רק בן שש וחצי, אבל אל דאגה: הוא יהיה מוכן בזמן לבקו"ם, כלומר עד סוף כיתה א'. בשבוע שעבר הוא כבר שאל את כל השאלות הנכונות: "אמא, יש לנו מחבוא להסתתר בו?", "אבא, למה האמריקאים לא הסתירו יהודים בשואה?", "אבא, אם לישראל יהיה נשק ממש-ממש גדול, הכי גדול…