האנשים שבאמצע

נעים מאוד, אנחנו האנשים שבאמצע. בעצם לא. לא נעים מאוד. אנחנו האנשים שהגיעו לגיל שבו הם נמצאים בדיוק בין הילדים שלהם להורים שלהם. וכולם זקוקים להם, ובו-זמנית מתרחקים מהם. אנחנו האנשים שצריכים לקום בבוקר, לארגן ולהסיע את הילדים לבית ספר, ואז לנסוע לאמא או אבא ולארגן ולהסיע אותם לבדיקה רפואית, ואז לנסוע לעבודה – שתיכף…

ילד אסור להפסיד

בשבת התקיימה התחרות הראשונה של הילד שלי בטניס, או כמו שנועם המדריך הרגיע את ההורים מייד כשהגענו למגרש: "זה לא ממש תחרות, זה יותר מפגש חברתי כדי שיכירו את הקונספט של לשחק מול ילדים מקבוצות אחרות". וכולנו, ההורים, הנהנו בתגובה בחיוך בוגר תוך שאנחנו נאחזים ברשת המגרש וצועקים לילד שלנו: "תקרע אותו! איך אתה מחזיק…

מיציתי?

בשבת האחרונה קרה לי משהו מוזר: חזרתי להיות נורמלי. קמתי מהמיטה, הילדים כבר היו ערוכים ומוכנים לפעילות מזה שעתיים, ופשוט, משום מקום, לא בא לי. ממש לא יכולתי להביא את עצמי לזה. כלומר, שבת בבוקר, אלוהים. כרגע התעוררתי. המחשבה על לצאת עכשיו עם הילדים לבריכה ציבורית רועשת ולקפוץ לתוך איזו פיסת מים זעירה בין מאות…

של מי החיים האלה

בשבת בצהריים, אחרי הפארק, רצינו ללכת למסעדה, אבל אז הילדה, שבדיוק מלאו לה שש דקות של צרחות במושב האחורי של האוטו תוך שמאמצי ההסדרה והפסקת האש עולים שוב ושוב בתוהו, צרחה: "אני שונאת מסעדות! אני לא יוצאת מהאוטו אם אתם הולכים למסעדה!" זה לא חדש; בזמן האחרון הילדה מסרבת לקבל את הקונספט של מסעדה, ואנחנו…

משפחה נורמלית

הרגע שבו הכל מתפרק מתחיל משום דבר; אנחנו חוזרים בשישי בערב מחברים, אנחנו עייפים, רוצים רק להשכיב את הילדים ולהישכב בעצמנו, ואז הילדה מתיישבת על הספה בסלון, ובלי שום סיבה ספציפית היא מתחילה ליילל, ואז לצעוק, ואז לצרוח. עכשיו תראו; הילדה שלי צורחת כמו שלינוי אשראם מתעמלת; ברמה גבוהה, עולמית, זוכת מדליה. היא ממשיכה לצרוח…

אבא אטום

האיש שלא אכפת לו מהילדה שלו ישב איתה במקדונלדס בשבוע שעבר. היא הייתה אולי בת ארבע, רזה וקטנה. הוא היה אולי בן בליעל, גבר גדל-גוף וכבוי מבט. על המגש הקטן מולה הוא הניח טלפון נייד ובו רץ פרק של "דורה", והוא אפשר לה לאכול תוך כדי שהיא יושבת מולו וצופה בפרק. מבטה של הילדה נע…

אחי, אתה הסימפטום

אחי, שמע, אחי, מה אתה מתחשבן איתי, אחי, כשאני קורא לך אחי? עכשיו תקשיב טוב, אחי ואחים שלך: אתם לא אחים שלי. אתם, תודה לאל, לא משפחה שלי בכלל. לא קשורים אליי בשום דרך. הייתי מנסה לטעון שהקשר היחיד בינינו הוא מגדרי – כולנו גברים – אבל גם זה לא יהיה מדויק; גברים מפסיקים, בעיקר…

תכריחו אותי

אני מוכרח להתחיל להכריח את הילד שלי לעשות משהו. מוכרח. אבל אני לא מצליח להכריח את עצמי להכריח אותו. אני יודע שזו בעיה, כי הילד שלי בן שמונה ותחומי העניין שלו כוללים, בסדר לא-משנה, משחקי מחשב, משחקי וידאו, משחקי טלפון נייד ומשחקי דמיון שבמסגרתם הוא מדמיין שהוא במחשב תוך שהוא גוער בי לפנות כבר את…

הילד קצת גזען

בפעם הראשונה שזה קרה – ובכן, הייתי רוצה להגיד שחשבתי שלא שמעתי טוב, אבל שמעתי מצוין. והתעלמתי. היי, אמרתי לעצמי, זה בסך הכל חוש השמיעה, בטהובן עשה קריירה שלמה בלעדיו. היינו אצל חברים במהלך ראש השנה, והילד שלי, שהשתולל עם אחד הילדים שלהם, קרא לו פתאום "ערבי מוסלמי". מין קללה שכזו. בכיף. בשגרה. בצחוקים. אנחנו…

כוח-העל שלי

לרוב אני לא רואה בעצמי גיבור-על. אפילו לא גיבור. באמת, גם את ההזדמנויות המעטות שהיו לי להפוך לגיבור – נניח לחבוט באיזה מוט סלפי בראשה של ילדה בת 14 שמתרוצצת לעברי עם מספריים ותיכף תתויג כ"מחבלת" החמצתי; מעולם לא יצא לי לנטרל אף ערבי, לחלץ אף יהודי, אפילו להניק תינוק פלסטיני לא הסתייע. כך שבאמת…

למי קראת ערס

זו שבת, וזה שיא החום, וזה פארק חולון, ואני מסתובב עם הילדים בין המתקנים. כמה אלפי ישראלים סביבי, במצבי, מנסים להבין למה הם עשו את זה לעצמם. מטרת-העל של כולנו: להעביר את הזמן עד השחרור, כשהילדים יגויסו בחזרה לגן ולבית ספר בראשון בבוקר. הילד שלי עומד בתור לרכבת ההרים הקטנה ("לך תעמוד בתור!" זה הדבר…

הדחייה הראשונה בחייו

אז הילד שלי לא התקבל לבית הספר לטבע. לא שזה מזיז לי משהו, כן? אולי חוץ מהפעמים שאני חולף במקרה ליד מבנה בית הספר בדרום העיר ומתעכב טיפה רק כדי לבדוק באילו אגפים הכי כדאי לשפוך את הג'ריקנים על מנת לוודא שבמקרה של הצתה (לא מכוונת‭(!‬ באמת לא יישאר כלום. סתם. אני מקשקש. באמת שאני מקבל את החלטתם המושכלת –…