אמא שלי בקושי הולכת. היא עושה את זה כי ביקשתי. היא זזה בצעדים קטנטנים, איטיים להפליא, גוררת רגל אחרי רגל, בקושי מרימה אותן יותר ממילימטרים ספורים מעל הרצפה, נשענת בכבדות על עגלת ההליכה שלה. ההליכה איטית כל כך, עד שלפעמים מיטשטש קו הגבול בינה לבין עצירה. ולפעמים זו באמת עצירה. אמא שלי נעצרת. היא מתנודדת לרגע, נדמה שהיא עלולה ליפול לאחור או הצידה כמו אופניים שנעצרו על מקומן – אני ממהר לתמוך בגבה ולוודא שזה לא יקרה –  והיא אומרת שהיא עייפה. ההליכה מעייפת אותה. היא חייבת לשבת.
אני מושיב אותה על אחת הכורסאות הקטנות שפזורות לאורך כל מסדרון ברחבי הדיור המוגן הזה, ופתאום היא אומרת: "אני זוכרת כשרק באנו לארה"ב, ממש אחרי הנחיתה, בשדה התעופה, אבא שלך הלך לאיזה דלפק ואני נשארתי לשבת עם המזוודות ואיתך בסלקל, והייתה עליי המצלמה שלנו, ופתאום איזה איש שחור גדול, שראינו אותו מסתובב שם כל הזמן, פשוט בא וחטף ממני את המצלמה, ונמלט החוצה".
אני מסתכל עליה במבט שאני מניח שיש בו תימהון, כי איך זה קשור עכשיו. "ורציתי שיבוא איזה פקח וירדוף אחריו, אבל לא יכולתי לקום ולחפש מישהו ולעזוב שם את המזוודות ואותך", היא ממשיכה. "ואז ראיתי לידי איש מבוגר, הוא היה חלק מקבוצה של אנשים מבוגרים, צליינים או משהו, שעמדו שם יחד, וביקשתי ממנו שיעזור לי, שיקרא מהר לאיזה פקח או שוטר, והוא רק אמר לי: "My legs are heavy, maam", ולא הבנתי כלום. בקושי ידעתי אנגלית, בטח לא ידעתי מה זה 'מם', אבל גם לא הבנתי בכלל למה הוא התכוון ב-My legs are heavy. עכשיו אני מבינה".

*

אתם לא יכולים להבין דברים כאלה עד שהם לא קורים לכם.
זה כמעט בלתי נתפס, כשאדם מבוגר הולך לאט כל כך. איך זה קרה לו. איך מהילדה שרצה למרחקים, הנערה המאושרת שרקדה במעגלים לתוך הלילה, הבחורה שחצתה יבשות וביצעה טיולים רגליים ארוכים – איך מכל זה התגלגלה, לבסוף, האישה המבוגרת שבקושי מסוגלת ללכת מחדרה בדיור המוגן עד קצה המסדרון?
והאם זה יקרה גם לי? האם זה בלתי נמנע? איך ומתי ההליכה שלי תאט? איך זה בכלל מרגיש, שהרגל שלך כבדה כל כך עד שאתה בקושי מסוגל להרים אותה?
קשה לדמיין את עצמי במקום הזה. אני עדיין רץ הרבה. הולך הרבה. השימוש ברגליים הוא יומיומי, חסר מחשבה. אני מנסה לתפוס מצב שבו הזמן יגרום לרגליים שלי להיעצר. זה קשה.
אבל יומיים קודם, מאיר שלו מת. גם זה, ברגע הראשון, היה בלתי נתפס. וברגע השני והשלישי, זה היה בלתי נתפס. לפני שנה עוד ראיינתי אותו בביתו, והוא היה נמרץ, פעלתן, הדגים לכידת נחשים בגינת הבר שלו, והיה, בדיוק כמו שדמיינתם, איזו התגלמות של גבריות ישראלית שורשית, פעלתנית, קשוחה ורגישה במינונים זהים.
שנה אחר כך מת.
משום מקום מת. ללא התראה מת. לא תפסנו את זה בכלל, כי מה פתאום שמאיר שלו ייתקף פתאום במוות? הוא היה רק בן 74. אבל הוא היה כבר בן 74. אריק איינשטיין מת בן 74. דיוויד בואי מת בן 69. בדיוק כמו עצירת ההליכה של אמא, לא יכולנו לראות את זה מגיע.
כלומר, ההיגיון – והניסיון – יגידו שכן, הדברים האלה קורים המון אחרי גיל מסוים, אבל אנחנו נוטים להסב מהם מבט ולהעדיף להסתכל לעבר המקרים מפיחי-התקווה יותר: שמעון פרס, נמרץ עד מותו בגיל 93; ליאה קניג תבדל"א – נמרצת ועסוקה גם בגיל 93. זו המחשבה שאליה אנחנו מעדיפים להיצמד; שהכל יימשך תמיד, ובעוצמה זהה. ששום דבר לא יאט, לא ייפגם, לא ימות. שזה לא יקרה, ואם יקרה, לא לנו, ואם לנו, לא ככה.
ואז מאיר שלו. לעזאזל. האחרון שאפשר היה לחשוד בו שימות פתאום. מה, היו לו עוד המון ספרים כבירים לכתוב!
ומה זה אומר לנו, אם לא את מה שאין לנו שום דרך או רצון לשמוע: שהחיים באמת קורים, באמת עוברים. עכשיו. כרגע.
ההלם מול מותו ומאות מספידי הרשתות שיצאו מייד לסיבוב הצפוי של סיפורי המנוח-ואני ביטאו, מן הסתם, אהבה אותנטית, אבל גם משהו נוסף: פחד מצמית מפתאומיותו של הדבר, מאי-סבירותו, מההבנה שהופכת ממשהו באחורי תודעתנו לאזעקה מחרישת-אוזניים: הזמן עובר, הזמן עבר.

*

אני יוצא מהביקור אצל אמא, נכנס למכונית ומפעיל את ספוטיפיי שתנגן לי משהו. במסך הבית, תחת קטגוריה בשם "Trending for you" הם ריכזו את המוזיקה הכי טרנדית, לדעתם, בשבילי.
זה מצעד נוסטלגי ומייאש של כל מה שסגדתי לו בשנות התשעים או קודם. "סקרימדליקה" של פריימל סקרים, "Let's Dance" של דיוויד בואי, האלבום הראשון של "Air", טירז פור פירז.
לעזאזל איתך, ספוטיפיי. זה מה ש"טרנדי"? זה היה טרנדי כל כך מזמן, עד שהדרך היחידה שבה זה עשוי להיות טרנדי עכשיו היא… שזה בשבילי.
כי ספוטיפיי הארורה יודעת עליי. מבינה בן כמה אני. ואני יכול לעבוד על כולם, כולל עצמי, שאני לא בגיל הזה. אני יכול להמשיך – לא ברור עד מתי – להיראות לא לגמרי בגילי. אני יכול לדבר עם הילד על סרטוני יוטיוב, ועם הילדה על טיקטוק והאלבום (הבלתי נסבל) של אוליביה רודריגו, ועם chatGPT על הרגשות שאין לה. ואני יכול להקשיב כל שבוע לרשימת השירים החדשים שספוטיפיי מרכזת עבורי ולהאמין שאני בחזית של כל מה שקורה, וכל זה לא יעזור, כי אני לא אצליח לעבוד על האלגוריתם; הוא יודע שבסוף, מה שאני באמת רוצה – רק מתבייש לבקש – הוא את "צ'יינה גירל" של בואי. ואת "יונה ונער" של מאיר שלו. ואת אמא שלי, כשעוד הלכה איתי לטיולים בחורשות הכרמל.
מה הזמן מסמן לי? כלום. אבל מה אמא, מאיר שלו וספוטיפיי מסמנים לי? הכל. בעיקר את הדרך למקום שבו דברים נגמרים. לכן, לפני כל רגש אחר, מותו של שלו היה אירוע מפחיד עבורנו. לכן, אחרי כל הרגשות האחרים, אנחנו מבינים שלא רק שהזמן מוגבל וחולף, אלא גם עושה את זה ברגע זה. וזה. וזה. וזה. ובאחד הרגעים, משהו יאט. וברגע אחר, משהו ייגמר. ואנחנו מתקשים לתפוס, אבל זה תופס אותנו – כשמאיר מת, כשאמא מפסיקה ללכת – וקורע את מסך ההדחקה ומכריח אותנו להסתכל, פעורי עיניים.
או פשוט להחליף אפליקציית מוזיקה. או, הכי טוב, לקחת ליד ספר של מאיר שלו, ולזכור שאחרי הכל, יש דברים שיישארו לנו לתמיד.

(פורסם באפריל 2023)