הנאנסת משמרת, יעל גרינברג, מתה השבוע בגיל 46.
היא נרצחה בגיל 14 וחצי.
הרצח התבצע על ידי 11 נערים שאנסו אותה במשך ארבעה ימים, בזה אחר זה, ולפעמים במקביל, בחדרה בקיבוץ, במפעל הרהיטים הקיבוצי, במושב הסמוך ובחוף הים. "הייתי כמו מריונטה", סיפרה כעבור שנים. "בזמן האונס הנפש שלי התנתקה מהגוף".
11 האנסים זוכו מאשמה.
בהמשך נידונו ארבעה מהם, בכל זאת, לכמה חודשי מאסר. ארבעתם, ככל הידוע, חיים בנחת, מגדלים משפחות ומשגשגים עד עצם היום הזה.
יעל גרינברג מתה השבוע, בתום חיי עוני מלאים בבעיות נפשיות ואחרות.
אם זה לא גורם לכם לזעם נורא, חסר אונים, זעם מהסוג שמעכל אתכם מבפנים ואין לכם מושג לאן להוליך אותו (לעזאזל, איפה הם גרים, הארבעה האלה? למה שלושה מהם עדיין מסוגלים לחיות בנחת בישראל?) – אם זה לא מפוצץ אתכם מרוב כעס ותיסכול, כדאי שתממששו לוודא שיש לכם דופק.
יעל גרינברג היא ההוכחה המתה שטראומות מסוג כזה לעולם אינן חולפות או נרפאות באמת. שגזר-הדין של האנסים ניתן בטפטופים, ברחמנות ובהתחשבות, אבל גזר-דינה שלה ניתן מייד ובמקום, וזה היה גזר-דין מוות.
יעל גרינברג היא ההוכחה המתה שלא למדנו כלום. כי אם הממשלה מפילה – סתם ככה, בלי סיבה מלבד שרירות-לב – את חוק האיזוק האלקטרוני לגברים אלימים; ואם ב-2022 נרצחו בישראל 24 נשים, ומתחילת 2023 נרצחו כבר עשר נשים – חמש מהן על ידי בני זוגן; ואם ההסכמים הקואליציוניים עם המפלגות הדתיות מתירים, לראשונה, הפרדה מגדרית והדרת נשים על פי חוק; ואם בקווי אוטובוס באשדוד כבר אומרים לנשים ש"זה קו של בנים" ומשאירים אותן בתחנה; ואם הצעת החוק של משה גפני להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים – אוהבי נשים ידועים – כבר אושרה לקריאה טרומית;
אם אם כל זה קורה – וזה קרה, וזה ממשיך לקרות – לא רק שלא למדנו כלום, למדנו ההיפך. יעל גרינברג מתה, מעמד האישה מת, השיוויון מת, הצדק מת.
וזה לא קרה בישראל של לפני 35 שנה, שבה יעל גרינברג נרצחה. זה קרה בישראל 2023, שבה יעל גרינברג מתה.

*

ועכשיו – קושמרו היה אומר "בתפנית חדה" אבל זו לא תפנית, והיא לא חדה, היא אפילו לא עיקול קטן, תיכף תבינו – בואו נדבר על 12 מיליארד השקלים שממשלת ישראל עומדת להקצות, כבר בתקציב הקרוב, להגדלת תקציבי הישיבות. ולמשרדה של אורית סטרוק "למשימות לאומיות". ולרשות ל"זהות יהודית" (תסלחו לי על המירכאות, אין לי דרך לא לשים אותן כאן). ולתוספות שכר למורי החינוך החרדי, ולרשות לקידום המגזר החרדי, ולמשרד המסורת של מאיר פרוש ולעוד שלל מטרות ממש חשובות למגזר שלא תורם לישראל הרבה יותר מתפילות לשלומה העקרוני, אבל תורם כל מה שאפשר לשימור ממשלה שמצידה הופכת אותו לילד המועדף.
בואו נדבר על זה.
בואו נדבר על העובדה שבאותו זמן ממש, למחנות הקיץ של תנועת "כנפיים של קרמבו" לשילוב ילדים עם ובלי מוגבלויות לא נמצא, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, תקציב.
במילים אחרות: ממשלת ישראל לא מעוניינת לסייע לילדים בעלי מוגבלויות. היא מעוניינת לייצר כמה שיותר מבוגרים בעלי מוגבלויות – בעיקר בתחום לימודי הליבה וסיכוייהם להשתלב אי-פעם בעולם האמיתי.
כמו כן, ממשלת ישראל שמחה להעביר השבוע – בלי שום בעיה – כ-32 מיליון שקל לפיתוח הגן הלאומי סבסטיה שבשומרון; כ-50 מיליון שקל לשיפוץ בית ראש הממשלה בירושלים, ובהמשך – עוד חצי מיליארד שקל לפרויקט גרנדיוזי להקמת מעון חדש לחלוטין עבור ראש הממשלה.
משלת ישראל גם תשמח לממן, בכמה מאות מיליוני שקלים, פיילוט לחשמל כשר. בואו נדבר רגע על חשמל כשר. יודעים מה, בואו לא, כי אין דבר כזה יותר מכפי שיש חשמל טבעוני, חשמל נטול-לקטוז או מפלצת ספגטי מתחת למיטה. לא, חשמל כשר הוא המצאה שתוכלו, אם תעדיפו, לקרוא לה "טירלול אורתודוקסי", אבל הוא לגמרי אמיתי בדמיונם של מי שדורשים אותו. מדובר בחשמל שנאגר לשבת ולחג, ובקיצור: בפלטת השבת הגדולה והיקרה בעולם, שהמיליארדים שתעלה יתגלגלו לכל חשבונות החשמל בישראל, כולל שלי ושלכם.
ואם כל זה לא ממלא אתכם, שוב, בזעם חסר אונים – כי מה יש לכם לעשות בקשר לזה? אולי רק ללכת למכולת ולשלם אפילו יותר על מוצרי החלב והלחם שהתייקרו – ייתכן שאתם לא לגמרי נושמים.
והזעם המכלה וחסר-האונים הזה – שמתנקז לכאורה מעניינים שונים, לא קשורים, נובע, בסופו של דבר, בדיוק מאותו מקור:
סדרי עדיפויות.
סדרי עדיפויות ממשלתיים משובשים, מושחתים, מסואבים, לפעמים סתם מרושעים.
סדרי עדיפויות ששכחו את תפקידם – לקיים בני אדם ומדינה – והחליפו אותם בתפקיד חלופי ומצומצם להחריד: לקיים ממשלה.
סדרי עדיפויות שאומרים: כל מה שהומניסטי, ליברלי, שיוויוני, מגדרי, רווחתי, ארוך טווח – אאוט. כל מה שדתי, אינטרסנטי, מגזרי, אישי, נקודתי – וולקאם.
סדרי עדיפויות שאומרים לא לנשים, לא לחילונים, לא לבעלי מוגבלויות, לא למדינה מתקדמת שרוצה להיות חלק מעתיד עולמי אפשרי של טכנולוגיה, אקולוגיה, כלכלה מתקדמת, חינוך מתקדם וסתם דיפלומטיה מכבדת – כזו שפחות מתחברת לגזענים מוצהרים מסוג בן-גביר כנציגי מדינה רשמיים בטקסים בינלאומיים.
אלה סדרי עדיפויות שבאים לאותת לא ימינה, אלא אחורה; לאיזו חזרה בזמן לעידן מקראי שבו שלטון ודרישות הדת מכתיבים למדינה הכל. עידן שבו אנשים, פרטים, אינדיבידואלים, חשובים פחות – אלא אם הם, במקרה, בשלטון כרגע וצריך לדאוג להם לבתים ומתנות. עידן שבו נשים הן בנות-מלך לשימוש גברים, לימוד הוא קודם כל עניין תורני, וקידמה היא שמרנות.
וסדרי העדיפויות המשובשים מהיסוד האלה – סימן ההיכר הבסיסי של הממשלה הנוכחית – הם המקור לכל התקפי הזעם חסר האונים שאולי פקדו השבוע גם אתכם.
וסדרי העדיפויות האלה הם הסיבה הגדולה באמת לצאת לרחובות. כן, אני יודע; מאשימים את המחאה שזו מטרתה הסמויה – להעביר את הממשלה הזו מהעולם – ומטה המחאה אפילו טורח לענות: לא, אנחנו פה כדי לחסום את העברת חוקי הדיקטטורה ולכונן חוזה חברתי חדש לישראל – וזה בסדר גמור, גם אני פה בשביל זה; אבל זו לא המטרה האחרונה מבחינתי. המטרה האחרונה היא, נכון, לראות כאן ממשלה אחרת. ממשלה שתכונן סדרי עדיפויות חדשים, הגיוניים, אנושיים. סדרי עדיפויות שרואים את טובת כלל הציבור והמדינה. סדרי עדיפויות של בני אדם וצרכיהם, תקוותיהם ועתידם. סדרי עדיפויות במידת אדם.
יהיו עוד ימי זעם רבים בדרך לשם. יהיו עוד עוולות בוטות מסוג התקציב המוצע, מסוג הפלת חוק האיזוק האלקטרוני. אבל סדר העדיפויות שלנו צריך להיות חד-משמעי: קודם כל, שינוי בסדרי העדיפויות. קודם כל תעדיפו אותנו, אזרחי ואזרחיות ישראל.

(פורסם במאי 2023)