לפני חודשיים קרה משהו מדאיג: על שניים-שלושה-חמישה מהקירות בבית הבחנתי בנימים של רטיבות שניפחו קצת את הקיר. התחלתי לדאוג בקשר לזה, והרגשתי שעשיתי את שלי: אני דואג. זאת עשייה. זה משהו שאני עסוק בו, מתחזק אותו, מטפח אותו – לדאוג זאת עבודה שגוזלת זמן ואנרגיה, ויש לה גם שכר ותמורה: דאגה טובה יכולה, בחודשים טובים, להכפיל ואפילו לשלש את עצמה!
מה שקרה אחר כך הוא שנימי הרטיבות בקירות המשיכו לגדול, פלשו לעוד קירות, טיח התחיל להתקלף ולנשור והדירה התחילה להיראות יותר כמו סט צילומים פוטנציאלי לעונה הבאה של "האחרונים מבינינו". זה כבר הדאיג אותי ממש, וכל המעקב אחרי הקירות רק הביא אותי לגלות משהו מדאיג לא פחות: שהשטיח בסלון גמר את חייו. הוא מתפורר, נראה כמו חתיכה ענקית של בשר מיובש, ופשוט מוטל שם למרגלות ספה שלכשעצמה חיה בדירה הזו, להערכתי, יותר שנים ממני, ואין שום דרך לנחש כרגע מה היו צבעה או צורתה המקוריים.
לעזאזל, אני צריך להחליף את כל הסלון האיום הזה. זה יעלה בטח… כמה? 15 אלף שקל? 30? ובמקרה המדאיג ממש שאהובתי תצלח במזימתה לסחוב אותנו "רק לראות מה יש להם" לטולמנ'ס, 60 אלף? על מה אני מדבר? מה 60 אלף? בקושי יש לי מספיק לשלם חשבונות החודש! הרי הדבר הכי מדאיג הוא שאין לנו שום חסכונות – אלא אם אני מגיע מחר, ואני לא, לגיל 67 – וכל המשפחה שלי חיה, עקרונית, על אוויר, אהבה (אם זה מה שזה) ועל כל הכסף המזומן שנכנס לנו מדי חודש – שבסופו אני הופך את העו"ש מהפנים החוצה ואפילו מטבע של עשר אגורות לא נושר משם.
לעזאזל, אין לנו כסף. כמה מדאיג זה לחיות ככה, מחודש לחודש, מהוצאה להוצאה? והסלון מת לי בידיים, והקירות התנפחו מצער, ובסביבה לחה כזאת אני מגדל ילדים – מה שמזכיר לי שהילד לא זז מהמחשב כבר ארבע שעות וזה מדאיג אותי נורא – מה יהיה עם הילד הזה? – אבל זה רק מזכיר לי שצריך לנסות, בכל זאת, למצוא להם, לשניהם, איזה סידור לקיץ, אולי משהו קרוב, כמה ימים בקפריסין, אבל קפריסין רותחת בקיץ ומכוערת כל השנה, וממילא אין לנו כסף לזה, ולא יהיה אף פעם כי אין לנו אופק כלכלי, ו…
אני דואג. כל כך דואג עד שלפעמים אני חושב שדאגות הן הקנדי-קראש של חיי; מספיק לי לחשוב על אחת, ומייד היא מובילה לעשר אחרות שמתפוצצות לי בראש בזו אחר זו, עד שכל לוח חיי מתפוצץ בסדרה של דאגות מרהיבות, ו… פוף! עברתי לשלא הבא:
אמא שלי. מה יהיה איתה שם בדיור המוגן, רק יושבת מול הטלוויזיה ורואה חדשות – אלוהים, היא ממש חוזה בלייב בהתפרקות המדאיגה של המדינה, מה שמזכיר לי לדאוג להיות בקפלן בשבת אבל הגב הורג אותי, מה שמזכיר לי את הפצע בקרסול שלא עובר כבר חודשיים, חייב לקבוע לרופא עור, זה יכול להיות התחלה של מלנומה, למרות שמה הסיכוי, רגע תנו להסתכל שם שנייה – פאק, הגב!
ואומרים שכדור הארץ מתחמם. ושהסיבוב הבא בעזה הוא רק עניין של זמן (שבו הליכוד יירד בסקרים). ושהדמוגרפיה תהרוג את ישראל, הממוגרפיה את ידידה שלי והפורנוגרפיה את חמש השנים הבאות של הילד, וכמובן, טלי גוטליב, תמיד ישנה טלי גוטליב והבעיה הלא-פתורה שלה – אבל אלה כבר דאגות במעגל השני-שלישי של חיי, אז אני מגיע אליהן רק פעמיים-שלוש ביום.
לפעמים אני דואג שהפכתי להיות האיש הכי מודאג בת"א. זה לא קשה במיוחד בעיר שנראה שכולם בה מסתובבים חסרי דאגות, עשירים באופן עקרוני, ממלאים את בתי הקפה בדיבורים עליזים על נסיעות עבודה הכרחיות למילאנו, ורק אותי אפשר לזהות בקלות; אני ההוא שנראה מודאג.
לפעמים אני דואג מזה שהפכתי להיות מודאג כל כך; לא רק שקמט הדאגה במרכז המצח שלי הגיע למימדים שיהפכו אותו, עוד הקיץ, אתר לשימור מחמיר של אונ"סקו – אלא שדאגה גורמת, כידוע, להפרשה מוגברת של הורמוני קורטיזול ואדרנלין, שבתורם הורגים את הלב ולגמרי יקצרו את חייך.
ואני דואג מהתקצרותם – ובעיקר מסופם הפוטנציאלי – של חיי. מודאג מאוד. הבטיחו לי, מגיל ילדות, שמטפלים בדבר הזה, אבל בינתיים לא נראה שהם ממש נותנים גז בנושא, ולך תדע אם יספיקו, עד מותי, לבטל אותו.
לפעמים אני מתעורר בלילה בצרחות מרוב דאגה לנוכח אפשרות מותי מתישהו. אני מסתכל על אהובתי הישנה בשלווה מבלי שדבר – מלבד הצרחות שלי שהעירו אותה כרגע – ידאיג אותה. האישה הזאת מעבירה חיים הפוכים משלי; היא הופכת מודאגת רק כברירת-מחדל אחרונה.
כן, גם היא רואה את הקירות המתנפחים ואת שטיח הפיגולים, ספת הרפאים וילדי האנרכיה, וכל זה לא מזיז לה את קצה הדאגה לדברים שאני בקושי מודע אליהם; למשל הצורך להשיג קישוטים לאירוע ל"ג בעומר של הילדה, ומי יחזיר אותה מחוג בלט, והצורך לוודא שיש לילדים מה לאכול היום לצהריים, ומחר לצהריים, ובכל יום עד קץ רוב הזמנים.
אני יודע; יש משהו מאוד לא הוגן באופן שבו כמעט כל הדאגות מהסוג הזה מתנקזות – אפילו אצלנו, עם אב מעורב וגזעי מסוגי – לרדיוס האישה, אבל מצד שני, לא צריך לקנא בי; אני דואג לדברים הגדולים והחשובים, כמו שריטה בקרסול. וטלי גוטליב. והמוות.
בתחילת השבוע הזמנתי איש מקצוע. הוא בא, העיף מבט בקירות ופסק שמדובר ב"רטיבות קפילארית" – מושג שאימצתי מיד ומאז אני מודאג, בצורה מסודרת, מרטיבות קפילארית. יהיה צורך לאטום את חדרי האמבטיה בבית ברמת בונקר היטלראי וגם אז אני אצטרך להמשיך לדאוג שכל העסק נובע בכלל ממי-תהום, ונגד זה באמת שאין מה לעשות מלבד לעבור דירה או מהעולם.
לפעמים אני מזמזם לעצמי את "למה לדאוג", שיר ישן של דייר סטרייטס, והופך מודאג לגבי גילו ומצבו של מארק נופלר – בנאדם שלא באמת איכפת לי ממנו אבל הוא מזכיר לי שחלפו יותר מדי עשורים מאז שראיתי אותו בפארק הירקון והבנתי שהחיים מדהימים ומלאים במוזיקה מדהימה ובטח יימשכו לנצח. ואני מבין כמה זמן חלף, וכמה נשאר. ואני מודאג. ולפחות בזמן שנשאר, אני אומר לעצמי, יכולתי לעשות עם עצמי חסד ולהפסיק לדאוג כל כך, או להבין שכל עוד אני לא צריך לדאוג מדברים שאשכרה מצריכים MRI, אין מה לדאוג. אבל בשלב זה, נדמה לי שאני כבר לא יכול אחרת. הדאגה היא אורח-חיים, צורת חשיבה, טבע שני או ראשון או דומם (בעיקר כשאני מסתכל על קירות מתקלפים). זו חתיכת  בעיה מדאיגה – אפילו, הייתי אומר, קפילארית.

(פורסם במאי 2023)