משהו מוזר קרה לי השבוע אצל השיננית: נהניתי מזה.
אוקיי, לא לגמרי, לא נהניתי מזה כמו שאני נהנה, נניח, מבורקס גבינה חם, אבל בהחלט נהניתי מזה כמו מ – נאמר – הלוויה טובה לאמן אהוב שהסתלק רק חמישים שנה בטרם עת, ובה מופיעים בנו המוכשר לכשעצמו, יאיר לפיד וטי-שירט שהופכת לכוכבת-רשת.
לא תכננתי להנות, כמובן; אני מגיע לשיננית בתכיפות המומלצת – פעם בשלוש-ארבע שנים – ובזמן הזה מצטבר אצלי רובד פלאק בעובי המותניים של ריקי ג'רווייס, ולכן החוויה מזכירה לי לרוב, תחושתית, קילוף פורמייקה בציפורניים, אבל הפעם השיננית הפתיעה ושאלה פתאום: "רוצה גז צחוק?"
אחרי שווידאתי שהיא מתכוונת למה שהיא מציעה – גז צחוק – אמרתי לה בצחוק "תני גז", ועוד לפני שהספקתי לוודא שהיא לא מגחכת מהחידוד שאותו שמעה רק מיליון פעמים מגברים בגילי הפאתטי, כבר נשמתי בכבדות אוויר בניחוח מעט מסטיקי שזרם לנחיריי דרך מסיכת גומי שהוצמדה לי לאף והרגשתי את הרטט ההוא במעלה ובמורד החניכיים.
מה שקרה בדקות הבאות מטושטש לי לגמרי – היו שם, איך לא, ההשפלות הקטנות הרגילות הכרוכות באירוע, כולל צמרמורות פתאומיות וריור בלתי רצוני על עצמי – אבל משום מה, הפעם לא היה לי איכפת מזה בכלל. לא, המוח שלי הפליג למחוזות רחוקים של יופי וכאב, יגון ואקסטזה, למחשבות כמו "מה מתבשל שם על הכיריים?" ו"צמחייה מעניינת פה בג'ונגל הפראי" – בעודי בוהה בטפט על הקיר ממול. כל האירוע נמשך, להערכתי, משהו כמו שלוש שעות, כשכעבור 12 דקות השיננית אומרת לי פתאום: "זה הכל. בוא תתרומם ותשתה קצת מים".
התרוממתי באיטיות.
"איך היה לך?" היא שאלה, ואני רק אמרתי: "אני מרגיש שעברתי חוויה משמעותית. ששנינו עברנו אותה יחד". היא הסתכלה עליי במבט של עוד-מילה-אחת-וזו-תלונה, ואני השתתקתי ובהיתי בטפט, שעכשיו התברר שבאמת מרוצף בדוגמה רפטטיבית של איזה פרח.
הדבר המענג הזה גרם לי להבין משהו חשוב לגבי חיי עד היום: לא עשיתי מספיק סמים. או סמים כלשהם בכלל. סחי אני, סחי בלטה, סחי וזמרת-יה. גדלתי אצל הורים חיפאים שהרגישו נועזים ומשוחררים כששתו שתי לגימות יין "קונדיטון" בקידוש לשבת, ותשדירי השירות של ילדותי לימדו אותי שאם, חלילה, אשאף אי-פעם אפילו שאיפה בודדה מכל דבר שאיננו אוויר, למחרת כבר ימצאו אותי מזריק הרואין על ספסל בתחנה המרכזית, ומחרתיים הלווייתי תצא משער האשפתות האנושיות.
הדבר הזה השפיע עליי חזק יותר מכל סם שמעולם לא ניסיתי, ולאורך חיי הבוגרים הקפדתי להחמיץ בצורה מסודרת כל הזדמנות לשינוי מצב תודעתי. עכשיו תדמיינו לעצמכם מין מונטז' כזה של עשורים – שנות התשעים! שנות האלפיים! שנות האיך-שקוראים-למה-שבא-אחר כך! – ובו רואים את אנטי-גיבורנו, רענן, עומד באמצע איזו מסיבה, רק התלבושות והמוזיקה מתחלפים בהתאם לשנה. ובזמן שכולם סביבו שותים, בולעים, מעשנים ואולי גם עושים דברים בשירותים (משתינים, אני מניח?), הוא רק עומד שם, לוקח מהבר בביישנות איזה בירה שליש, ומרגיש לגמרי בעניינים. הוא, כמובן, לגמרי מחוץ לעניינים, אבל הוא בהיי טבעי מהמוזיקה ומעצם העובדה שיצא בכלל מהבית – מה שבמושגים חיפאיים נחשב לפריקת כל-עול ודקדנס נוראי.
והיה, כמובן, הלילה ההוא בדירה השכורה שלי בניו יורק, שאליה הגיעו במאי ישראלי אופנתי דאז וכמה חברים, וכולנו היינו אמורים לצאת לקרוע את העיר כשהאיש שלף אבקה לבנה, סידר אותה בקפדנות של מנפה-קוסקוס, והורה לכולנו להתכבד. תורי הגיע, ואני התלבטתי: מצד אחד, הזדמנות להיפטר במיידי מבתוליי המתמשכים בתחום, ומצד שני, סמים מוחקים את הבן-אדם! מה, אפילו הרשות למלחמה בסמים אמרה!
כרגיל, תשדירי השירות ניצחו. יצאתי לעיר חף מכל השפעה, ומאז ועד היום אני לא מצטער, מלבד רוב הזמן, בעיקר כשרוב מי שאני מכיר – אנשים בוגרים, מיושבים ומצליחים לגמרי – יכולים לספר על לפחות חוויה משנת-תודעה אחת ששינתה להם משהו (תודעה, אני מניח?).
אנשים מספרים לי על נסיעות מיוחדות ללילה בלתי נשכח עם איזה שאמאן קטן באיזו קרחת יער, שבמסגרתו שתו איוואסקה ויצאו למסע בין כוכבים שבסיומו המתינו להם, בצורה מסודרת, התשובות לכל השאלות הקיומיות שביקשו לשאול. גם לי יש שאלות גדולות (האם לטד לאסו תהיה עונה רביעית? ומה, בשלב זה, הטעם?) אבל רק המחשבה על כל ההקאות שצריך לעבור לפני שהעסק מתחיל להשפיע גורמת לי לחשוב יותר בכיוון של בירה שליש.
ויש את החברים שמוכנים להישבע בטיפול תקופתי באיזו פטריה (שבצו פה בדיחה צפויה), ויש את החבר הרופא – חבר רופא! – שהמליץ לי בחום על צריכה עונתית של MDMA, עדיף עם אהובתי, רק להקפיד שיהיה למחרת יום חופש נטול ילדים.
בכלל, כל העסק הפך מסכנת-הנפשות של ילדותי למומלץ-מפה; אנשים שאני מעריך ומוקיר מסתכלים עליי בתימהון מוחלט לנוכח העובדה שטרם המראתי לאף אחד מהמקומות שלא צריך שום נתב"ג כדי להגיע אליהם. חלקם מציעים ללוות אותי בדרכי הראשונה, אחרים סתם מעבירים ג'וינט, ופה ושם אני לוקח שאיפה ושוב מבין שהדבר הזה בעיקר מעייף אותי וצורב לי בגרון.
מדי פעם אני אומר לאישה – סחית אדוקה לכשעצמה – שחלאס, חייבים לעשות משהו פעם. לא ייתכן שנעביר חיים שלמים כשהתודעה שלנו מקובעת וצלולה כל כך. הרי אומרים שהמוח האנושי הוא סקאלה שלמה של תחנות, ואנחנו מצידנו תקועים רק על גל"צ. היי, אפילו סטינג המליץ, באיזה דוקו בנטפליקס, לטייל קצת מחוץ לראש שלך, רק כדי לחזור ולכתוב, נניח, מוזיקה של סטינג – לא יודע אם אתם בעד או נגד, אבל הבנאדם הוא סטינג ואתם לא. והאישה רק מהנהנת ואומרת, בסדר סטינג, עכשיו תפתח לנו איזה יין לבן, ואני שוכח מזה.
עד שיום אחד השיננית שמה אותי על גז צחוק, והמוח שלי נחלץ ל-12 דקות מכלובו הנצחי, וממש מבקש ממני לתת לו לעוף רק עוד קצת. לעזאזל, אני אומר לעצמי. מה, תתחיל עכשיו לעשות סמים? רציני? ומה הלאה – טיול תרמילאים בשביל החומוס? שמע, לכל זמן ועת חפץ תחת השמיים – בפרט אם החפץ הוא באנג – ואתה תהיה לגמרי מחוץ לזמן ולמקום שלך אם תתחיל עם זה בגילך.
ודווקא מתחשק לי להיות קצת מחוץ לזמן ולמקום – בואו, ישראל 2023 היא מציאה מוגבלת למדי – אבל משהו בתפיסה העצמית ובפחדיי הילדות שלי ימשיך כנראה לשגר אותי למסעות מוגבלים בהרבה, יותר לאזור המכולת. מה שכן, קבעתי עם השיננית שוב לעוד חצי שנה, ובכל יום שעובר אני מצייר בעיפרון פס נוסף על הקיר ליד המיטה. עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן שנשאר לי עד הטריפ הבא.

(פורסם באפריל 2023)