אני לא לבד. לא שהייתי לבד, אבל זה הרגיש ככה לפעמים; הרגיש די בודד להיות מכונה "שמאלן" או "חמוץ" או "בוגד", ועוד מטעם ראש הממשלה. הרגיש אאוטסיידרי. הרגיש מחוץ לאיזה מחנה יהודי-ציוני שהכריז על עצמו חד-צדדית כבעלים בטאבו של הדברים האלה, והצביע עליי ואמר: מוחרם. שתול. לא שייך. שכח מה זה להיות יהודי. יעדיף לגור בברלין, ויפה – ואפילו מדויקת מבחינת הזמן הגיאוגרפי – שעה אחת קודם.
ככה נתפסתי אצלם. כמו רוב המחנה הליברלי-דמוקרטי בישראל; כופר בעיקר. לא רציני. חסר עמוד שדרה. מעדיף את נוחותו המיידית וההפוך שיבולת שועל שלו על פני כל עניין עקרוני יותר, ולעולם לא יתרומם או ישאג שוב.
הם טעו בי בדיוק כפי שטעו בכולנו. ואנחנו כבר לא לבד; אנחנו יחד. לא משנה בכלל אם לצידי ברחוב קפלן בתל אביב, או בכל נקודה אחרת, מפגינים 10 אלפים, 80 אלף או 200 אלף איש; אני יחד איתם, והם איתי – ותודה לך על זה, ממשלת הבלהות של ישראל – וכולנו יודעים דבר אחד בוודאות: מה מקור הבעיה שלנו. יש לבעיה הזאת שם. יש לה כתובת (שתי כתובות, למעשה. אנחנו משלמים על שתיהן). אבל אנחנו גם יודעים שזה כבר מזמן לא רק-לא-ביבי. זה הרבה יותר גדול מזה: זה רק-לא-ככה. לא ככה – באופן הבלתי לגיטימי הזה – מתנהלים בדמוקרטיה.
כולנו מופתעים מכמותנו, מעוצמתנו, מנחישותנו, מהעובדה שכמות כזו של ישראלים נלחמת על הבית והגבול – שמי שמנסים לחצות אותו הם, לראשונה, לא אויבים מבחוץ.
וכולנו מבינים גם שלמרות שמדובר, לכאורה, בעניינים מורכבים להסבר ולהבנה – פסקת התגברות, מינוי שופטים, חוקי יסוד, עילת הסבירות – ברור לגמרי במה מדובר; בניסיון לגזול מישראל את נשמת אפה כדמוקרטיה.
זה לא רק אני – ואולי עוד כמה אנשים שיאיר נתניהו מסתכל עליהם מחלון חדר הנעורים והבגרות ובעתיד גם הזיקנה שלו – ואומר "תראה, אבא, תראה איזה חייזרים מצחיקים"; זה רובנו. רובנו מבינים.
רובנו זה אני ושכמותי, אבל גם המוני האקדמאים, הכלכלנים, אנשי העסקים, הקצינים, הטייסים, הרופאים, ההייטקיסטים, האמנים, השוטרים, הדתיים, החילונים, הגברים, הנשים והטף. ישראל, על מאגרי מלח הארץ שלה, על רובם המכריע של האזרחים שעושים אותה למה שהיא – אנחנו בעלי הבית האמיתיים של המקום הזה.
למה אנחנו בעלי הבית האמיתיים של המקום? כי אנחנו מקיימים אותו. מפרנסים אותו. כי בלעדינו הוא איננו. הוא אולי קיים גיאוגרפית, אולי אפילו כמדינה; אבל זו מדינה מהסוג שאף אחד מאיתנו לא יהיה מעוניין לחיות בה יותר מכפי שהוא מעוניין לחיות בתימן, מלאווי או אפגניסטן.
אנחנו נותנים למקום הזה ערך כלכלי, לאומי ונפשי; אנחנו מגנים עליו בגופנו ובגופם של ילדינו, אנחנו מעבירים לו עד מחצית מהכנסותינו בידיעה גמורה שרובן לא יחזרו אלינו בשום צורה, ועדיין, מתוך התמסרות. אנחנו חולמים ומגשימים את המקום הזה, אנחנו בונים אותו ומטיילים אותו וחוזרים אליו ממרחקים בלב חפץ ומתגעגע, ואנחנו נשמת אפו, ערכיו, הרוח שבמפרשיו, הדי.אן.איי שהפך אותו לדמוקרטיה מזרח-תיכונית יחידה, לשור כלכלי ולזוהן שאיתו לא מתעסקים.
אנחנו לא "שניים וחצי מנדטים". אנחנו המנדט כולו; בלעדינו ישראל היא רק עוד חור מזרח-תיכוני נחשל שהעולם לא יוכל או ירצה לעבוד, לסחור ולהתנהל מולו כמו מול מדינה שוות-ערך. אנחנו ציבור עצום של ישראלים שאין דרך לקרוא להם "אנארכיסטים", "טרוריסטים" או שכחנים בקשר למה זה להיות יהודים; אנחנו, אם יורשה לי להציע מילה חדשה, ערים. ערים למה שמנסים לעשות לנו ולישראל. ערים לידיעה שחושך הוא לא אור, גם אם מוכרים לנו אותו ככזה בגלי ברדוגו. ערים לעובדה ש"רפורמה משפטית" בנוסח המוצע היא הפיכה משטרית שלוקחת את הדמוקרטיה הישראלית ועושה ממנה קציצות פארסה, רודנות ופלילים. ערים להבנה שלא תהיה בישראל דיקטטורה כי כבר יש דיקטטורה – כשהמנהיג העליון הנאשם בפלילים שוכר 60 חדרים על חשבוננו לסופשבוע תענוגות ברומא ונאלץ להמריא אליו במסוק משטרתי מעל ההמונים המוחים, אתם בהחלט מסתכלים על דיקטטורה – והיא לא מחליקה לנו בגרון, ולעולם לא תחליק.
אנחנו ערים. ואנחנו יחד. ואנחנו לא "שמאלנים" – כלומר חלקנו הקטן כן, אבל רובנו כבר מזמן לא עונים להגדרה הבינארית המיושנת הזו. אנחנו דו. הולכים בשני הכיוונים. אנחנו מחזיקים בעמדות מסוימות, לא זהות, בקשר לשטחים, לכלכלה, לרווחה, לביטחון. הצבענו כל-מיני, ועדיין אנחנו יחד.
ואנחנו בעלי הבית וגם נושאי הדגל, עשרות-אלפי דגלים. ואנחנו, מספרית, הרוב. איך אנחנו הרוב? כי על כל ישראלי שיוצא לרחוב למחות, ישנם עשרה שלא יצאו. מולנו מפגינים – ולפעמים דורסים – קומץ אנשי ימין או ליכוד. אם הייתה להם דרך להוציא 100 אלף איש לרחוב, הם היו מוציאים. אין להם.
והם יטענו שהרוב האמיתי כבר הכריע בקלפיות ומאז פשוט יושב בבית, שותה תה ומחכה להגשמת ההבטחות. זו שטות; כי הרוב שהכריע בקלפיות לא הכריע בעד חיסול מערכת המשפט, דיקטטורה ביביסטית וקריעת מדינת ישראל לחלקים לא זהים. לא; הוא הצביע בעד מצע הליכוד (אין כזה. הכי קרוב הן הבטחות יוטיוב של נתניהו, אז בבקשה): חינוך חינם מגיל אפס עד שלוש, הוזלת יוקר המחיה, הפחתת רגולציה, הקמת קבינט דיור "תוך שבוע", מניעת נשק גרעיני מאיראן, הסכם שלום עם סעודיה, וכמובן ביטול מכון התקנים.
שום דבר מזה לא קרה ולא יקרה. מה שקרה הוא שמחה רוטמן, יריב לוין, אריה דרעי, יצחק גולדקנופף ומולם מאות אלפי ישראלים שהתעוררו וגילו, ובכן, לא שגנבו להם את המדינה, אלא שמפרקים להם אותה, שמים על בלוקים, מורידים ממנה את הגלגלים, הג'נטים והברזלים, ומאיימים להפוך אותה לגרוטאה. לחבל-ארץ דתי, משיחי, קיצוני ועני שמתקיים רק על חרבו. וזה, כידוע, לא ההסכם הכל-ישראלי שעליו חתמנו ובשמו נלחמנו ושילמנו. זו לא ישראל שאנחנו מתכוונים להוריש לילדינו.
ולכן אנחנו הרוב, וברחוב, ובסדרי גודל ונחישות חסרי תקדים. לפני כמה שבועות כתבתי כאן ש"ישראל לא רוצה להינצל". טעיתי. עוצמת המחאה מבהירה שישראל החופשית, הדמוקרטית, החולקת את הדבר האמורפי אבל המובן לנו לגמרי המוכר כ"ישראליות", היא דרקון שואג. הוא אולי מנמנם למקרא כתובות על הקיר, אבל הוא לגמרי ער ונלחם על חייו כשהן מתייצבות עם גרזן בכתובת הפרטית שלו.
והתחושה הבודדה – כאילו אם אני לא אגיע, בגופי, להפגנה, נחרץ גורלנו – כבר לא קיימת. אני לא לבד. רחוק מזה. ישראל האמיתית, הדמוקרטית, גדולה ורבה ולא מתכוונת לתת לדיקטטורה לנצח.
אף אחד מאיתנו כבר לא לבד. ישראל הממשית – זו שהעגלה שלה מלאה מספיק כדי לפרנס אינספור טרמפיסטים – תנצח במלחמה. לא לפני שתפסיד בקרב (ובינתיים אנחנו בהחלט מפסידים), ולא לפני שתילחם בכל דרך שהיא יודעת. אבל אנחנו יחד בזה כי גילינו מחדש את היחד שלנו. והוא גדול מספיק כדי שגם הניצחון יהיה.

(פורסם ב-17.3.23)