הפעם הראשונה שהילד שלי מנצח אותי בשח מגיעה כבר בפעם השנייה שאנחנו משחקים.
לא קשה לנצח אותי בשח; למעשה, לא-לנצח אותי בשח זה קשה. אני גרוע בזה. גרוע מאוד. אני יודע איך כל כלי אמור לזוז, רק שאין לי מושג לאן, מתי ולמה.
בקיצור, אין לי אסטרטגיה, אין לי טקטיקה, אין לי את היכולת לראות שלושה מהלכים קדימה (אני מסוגל, מצד שני, לראות מהלך אחד אחורה), וגרוע מזה: אין לי כוח. יש לי ציוץ ששמתי על האש לפני עשר דקות, חייב לראות אם התקדם משהו בספירת הלייקים.
לכן הילד שלי מנצח אותי בשח.
זה משמח אותי, כמובן, בעיקר כי שח – מי היה חושב, שחמט! – חזר להיות משהו בעולם עד כדי כך שהילד נע כרגע בין GTA – משחק מחשב אלים שמדבר לפנטזיה הבסיסית של כל חננה מתבגר להיות איתמר בן-גביר – לבין משחקי שח אונליין. האתר chess.com הוא פתאום האל-אקצה שלו ושל החברים שלו, והיטיוברים הנוכחיים שלהם הם היפסטרים שמתארים מהלכי שח כמו שג'וני נוקסוויל היה מתאר בזמננו איך הוא והחברים שלו הלכו לשבת על קקטוס רק כדי לראות מה יקרה.
בפעם הראשונה שהילד בא אליי והציע שח, נחרתי בבוז; מדובר בקרב-מוחות, כן? לא בשום זריזות אצבעות על השלט הבלתי נסבל של האקסבוקס. ברור שאין לו סיכוי מולי. אבל אמרתי לעצמי שחשוב לעודד את העניין שלו בשח, ולכן אני אתן לו, כאילו, לנצח.
הילד, מצידו, חשב אותו דבר עליי, ונתן לי לנצח.
אז ניצחתי.
אבל במשחק הבא הוא כבר לא חשב. הוא קרע לי את הצורה, תוך שהוא מהמהם דברים לגבי טכניקות בסיסיות, הצורך לשלוט במרכז הלוח, ו"למה שתעשה דבר כזה?" בתגובה, פחות או יותר, לכל מה שעשיתי.
אחרי שהפסדתי לו גמרתי אומר לנקום, ובאמת הצלחתי להפסיד לו עוד הרבה פעמים.
זה כבר התחיל להטריד אותי. אני לא אמור להפסיד לשום ילד בן 14 שאני בעצמי חתכתי – ולפעמים עדיין חותך – לו את הסטייק. בעיקר אם לוקחים בחשבון שכבר חצי שנה אני מפסיד לו קבוע בכדורסל אחד-על-אחד. נכון, הילד מתאמן פעמיים בשבוע עם מדריך, אבל בואו; הוא מגיע לי עד כאן (אתם לא רואים איפה אני מסמן), הכדור גדול פי שניים מהראש שלו, ובזמן שלוקח לו לקשור שרוכים באייר ג'ורדן אני יכול להביא לעולם עוד ילד. איך בדיוק הוא מנצח אותי?
אני מניח שהוא פשוט מכדרר, רץ, זורק וקולע טוב יותר, אבל זו לא סיבה. אני שיחקתי כדורסל כשהוא עוד היה רק גרגיר קוסמי בחלק הלא-קיים-עדיין של הורמון שטרם התחלתי להפריש, ואין שום סיבה בעולם שאני אפסיד לו בכדורסל וגם בשח.
בעיקר אם לוקחים בחשבון שהוא מנצח אותי גם בריצה למרחקים קצרים – אני יכול לרדוף אחריו, אבל אני מתחיל להבין עכשיו למה דורות של אבות אוריינטליים כמוני העדיפו לסמוך על כפכף שישיג את הילד – ובזמן האחרון התחלתי להפסיד לו בעוד תחום רגיש: אכילה.
הילד מסוגל לאכול יותר ממני. אולי לא בפעם אחת, אבל הוא מסוגל – מה מסוגל, דורש – לאכול בערך 17 פעמים ביום, לפעמים בשעות שהאוכל עצמו כבר ישן בהן. אומרים לי שזה הגיל שבו הם מבצעים קפיצת גדילה, אבל הילד, בינתיים, מבצע בעיקר קפיצות לארון המתוקים והפסטות, הופך אותו כמו שהופכים שרוול ומבצע עבודות שאיבה בהיקף שמחייב שילוט, תימרור ולבישת אפוד צהוב זוהר.
הוא מנצח אותי גם בזה, כמו שהוא מנצח אותי בוויכוחים – לא מספיק שיש לו טיעונים ממש טובים, הוא גם מסוגל להשמיע אותם לאורך הרבה יותר זמן ממני, אולי כי אין לו חיים לחזור אליהם; וכמו שהוא גם מנצח אותי, בטח בימי החופש, בשעת ההליכה לישון: הוא פשוט ממשיך הרבה אחריי. אני ניגש אליו, אומר "טוב, חמוד, אני הולך לישון, אל תישאר עוד הרבה", מנשק אותו ומתפנה למיטה בזמן שהוא ממשיך במה-שזה-לא-יהיה מול המחשב.
אני פשוט גמור בזמן שהוא נראה כאילו היום שלו בקושי התחיל, ובכל מקרה הוא לא יכול ללכת לישון עכשיו; יש לו עוד לפחות שתי גיחות למטבח קודם.
זה קצת מעיב עליי, להפסיד לילד בכל החזיתות אחרי 14 שנה שבהן הייתי צריך לשקול, בכל אחת מהן, אם לנצח אותו בקלות או להתאמץ להפסיד רק כדי לתת לו להרגיש טוב. 14 שנה שבהן ההיררכיה הייתה ברורה; יש ילד רך ונזקק, ומבוגר אחראי ומנוסה.
ועכשיו, באופן לכאורה צפוי – אבל האמת? לא צפוי. תכננתי שזה יישאר ככה לנצח – הקערה מתחילה להתהפך. עליי.
אבל באמת מפסיד. באורגינל מפסיד. אני יכול להתאמץ, לתת את מיטבי, והוא עדיין ינצח. אני יכול לרוץ אחריו בשיא המהירות – הרגליים שלי עדיין ארוכות יותר, טכניקת הריצה שלי עדיין מטופשת לא פחות משלו – אבל אני לא אשיג אותו, וכעבור 50 שניות כאלה אני אעצר, מתנשף, ואנסה להיזכר אם לקחתי מהבית את המשאף.
וגרוע יותר: אני חושד שאם הוא כבר מנצח אותי בשח, כדורסל, ריצה, אכילה, שינה וויכוחים, זה עלול להיגרר לתחומים נוספים. לא שאיכפת לי כל כך להפסיד – הפסדים הם אחד מתחומי ההתמחות המקצועית שלי – אבל בכל פעם שבה אני מפסיד לו, אני חושש שהילד מתחיל לראות לי. מתחיל להבין. מתחיל לנסח לעצמו את ההכרה הבלתי נמנעת לבסוף:
שאבא הוא לא כל-יכול. שלאבא אין סולם מגיע כמעט עד שמיים. שאבא מלא חולשות-אנוש, פגמי ייצור, דיבורים חסרי כיסוי, פחדים, חרדות, אמונות מיושנות ומנהגים ששנים אחר כך הוא ואחותו עוד יצחקו עליהם.
שאבא לא באמת יכול לפתוח כל צנצנת. לשלם כל הוצאה. לסדר כל דבר. שאבא, בעצם, אחראי לכל הדפֵקות שיום אחד הוא יישב ויספר עליהן לאיש מקצוע תמורת 500 שקל לשעה.
ואולי אני לא חושש מהאופן שבו הוא מתחיל לראות אותי כמו שאני, אלא מהיום שבו הוא ינצח אותי גם בסתם הליכה. בהתמצאות. בדיבור. היום הזה הרי אורב שם. אבל עוד קודם, אני חושש מאובדן התפיסה העצמית שלי ככל-יכול, לפחות בעיניו. כי זה היה די מושלם, להיות כל-יכול, לפחות לכמה שנים. להיות זה שמסוגל באמת לעשות ולפתור לו הכל. גיבור-על משפחתי.
אבל היי, ניצחון אחד עדיין שמור לי, וימשיך להיות כזה עוד שנים קדימה: כן, אני עדיין מרוויח יותר ממנו. בהכנסות הייתי ונשארתי המנצח הגדול! וייקח זמן, אבל יבוא יום – חייב לבוא – שבו הוא יעבור אותי גם בזה. ואני אדע אז, סוף סוף, שמלאכתי הושלמה. שהילד ניצח איתי, ואותי, הכל.
ואני אהיה המפסידן הכי שמח, ואומלל, בעולם. ואני אצטרך קצת לשבת. והוא יעזור לי בזה.

(פורסם ב-14.4.23)