* המחאה עובדת. לא מייד, אבל לאורך זמן. איך אמר מהטמה גנדי? בהתחלה הם יתעלמו ממך, אחר כך יצחקו עליך, אחר כך יילחמו בך, ובסוף הם יעלו לשידור בשמונה בערב ויגידו שלמרות שאתה האמא הלא-אמיתית במשפט שלמה, הם יהיו מוכנים לשים רגע את התינוק בהשגחה ולהיפגש איתך לחלופי תמונות יח"צ בבית הנשיא, ולחזור בדיוק אותו דבר אחרי החג.
* אגב, למה לא מפגינים ברחוב שלמה המלך? לא מתבקש?
* אתה יכול לפגוש במחאה המון אנשים נפלאים שלא ראית שנים. ובקושי לזהות אותם מרוב שהם הזדקנו. בזמן שאתה כמובן נשארת בדיוק כמו שהיית, אפילו נראה צעיר ורזה יותר, ברור.
* יש כיום בעולם יותר פרצופים שאתה מזהה ומזהים אותך מספיק כדי לנהל איתך סמול-טוק, ולפעמים אפילו שיחה ממושכת, מאשר פרצופים שיש לך אשכרה מושג מיהם.
* שקמה ברסלר היא לגמרי הפוטנציאל הכי גדול של ישראל להיות האכזבה הגדולה הבאה. אבל היא לא תהיה, בעיקר כי נדמה לי שאין לה שום פרטנציות להיות.
* שקמה ברסלר (כבר הזכרתי אותה?) היא דוברת אותנטית ומרשימה של ציבור גדול שכבר מזמן לא זכה לכזו: ציבור האמהות העובדות. והאבות העובדים. העובדה שיש לה דוקטורט בפיזיקה וחמישה ילדים, ושהיא אף פעם לא בבית במוצ"ש, רק הופכת אותה אפילו יותר לנושאת דגל הג'ינגול לדורותיו.
* "דמוקטיה או מרד", אלה המילים. ולא "דמוקרטיה עוברת", ולא "דמוקרטיה אחרת", ולא "טם-טם-טם-טם-טם-טם-טם". או שאני טועה וזה "דמוקרטיה אומרת", כנראה שלעולם לא נדע.
* דגל ישראל ואני במערכת יחסים. התארסנו לפני שלושה חודשים, בקיץ נתחתן. הדגל הוא הברקה גרפית מקסימה, יש בו ים ושמיים ושני משולשים שמונחים סמלית זה על זה, אבל הפוך. הדגל הזה – ולא שום דבר אחר – הוא עוצמה יהודית, והוא גם שלי. הוא סמל חילוני, ליברלי, דמוקרטי ויש משהו מעצים, הצהרתי ופשוט מרגיש נהדר בעצם הנפתו, בעיקר בלילות שבהם הרוח משתפת פעולה. מי חשב שדגל יכול לעשות כל כך הרבה. מי האמין שכמות כזאת של דגלים יכולה לעשות אפילו יותר.
* "אנחנו פה בפינת דה-וינצ'י, תזהו אותנו לפי דגל ישראל" הוא משפט שממש אמרתי לחברים בשבוע השני.
* כשהרחפן מעליך, זה הזמן להניף את הדגל. כשהבנאדם מאחוריך עושה לך עם היד תנועה עצבנית של "הדגל מסתיר לי את המסך", זה הזמן לעשות את עצמך כאילו אתה לא מצליח לשמוע אותו.
* אם כבר רפורמה, בואו נוסיף לה גם את חוק יסוד: בייגל'ה חם, הקובע כי בהפגנות של מעל אלף איש המארגנים מחויבים להוסיף קרון ובו גזלן מקצועי שיציע גם צ'יפס, צ'ורוס, נאצ'וס ועוד מאכלים שיש בהם צ' מפורשת (פוקאצ'ה! צ'ורבה!), וכמובן בירה מחבית, יין לבן ואפרול שפריץ. רבאק, אם כבר קוראים לנו שמאל פריבילגי וישראל הראשונה, שלפחות התפריט יהיה בהתאם (בהפגנות המוניות בפריז, אגב, יש בדיוק קרון כזה. וצרפת היא מולדת החירות, השיוויון, האחווה והבריוש).
* אפשר ללכת הביתה כשנגמר ולהרגיש ממש בסדר גמור גם בלי לרדת לנתיבי איילון. בכלל, כל תל אביבי סביר יודע מזמן שאיילון לא פותר או מקצר שום דבר. סתם עומדים שם.
* אפשר גם להגיע לכל אחד מ-140 מוקדי ההפגנות ברחבי הארץ מבלי להפוך את חיי שרי הליכוד, או שכניהם, לגיהנום. הפגנות מתחת למרפסת ומחוץ לבית הן אולי מתבקשות בעידן הנוכחי – תיכף אפשר יהיה להזמין אחת בוולט – ועדיין; אין שום ילד, אפילו לא של שרי ליכוד, שצריך לחשוש לצאת מהבית.
* "בושה! בושה! בושה!" הוא סלוגן שימושי לא רק במחאה אלא גם בפגישות עבודה, בישיבות צוות ובמסעדות בעייתיות.
* ברגע שאתגר קרת בתחרות, אין יותר טעם לנסות לבוא עם שלטים יצירתיים. אנחנו כבר לא בליגה למקומות עבודה, דורותי, אנחנו בליגה הלאומית, והרף נמצא אי-שם למעלה. פשוט תביאו דגל וזהו.
*  יש הקלה עצומה בהבנה שכולנו כאן מבינים את אותם הדברים. רואים את אותם הדברים. קולטים מה מוטל על הכף. ובעיקר: רחוקים מלהיות לבד, או מיעוט או שוליים (או אנרכיסטים). גם אם נפסיד בסוף, נעשה את זה יחד. וזה אומר שלא משנה מה, לא נפסיד בסוף. יש מספיק מאיתנו כדי לוודא את זה.
 * שבוע 1: הייתי במחאה וכל מה שקיבלתי היה תסכול וייאוש ותחושה שהכל אבוד.
שבוע 7: הייתי במחאה וכל מה שקיבלתי היה תקווה ששום דבר לא אבוד, ואת הטי-שירט הגרועה הזאת.
שבוע 12: הייתי במחאה, וכל מה שקיבלתי היה הסכמה מהוססת להשהייה זמנית של בליץ החקיקה כדי להוריד את גובה הלהבות באילון ולנסות למסמס את המחאה כולה.
* שבוע 13: הייתי במחאה, ובחיי, לא רק אני לא קניתי את זה, מתברר שעוד איזה 200 אלף.
* משהו גדול קרה וקורה פה. גדול יותר מהאנרגיות המדוברות – ויש כאלה, לגמרי – במהלך ההפגנות. משהו שקשור לניסוח מחדש של הערכים המשותפים לציבור ישראלי רחב, להצהרת כוונות ושרטוט גבולות שאין לציבור הזה כוונה להתפשר עליהם או להניח למישהו לרמוס. משהו שקשור לגילויים של דוברים ודוברות חדים, רהוטים, מדויקים ומייצגים שאינם – ואולי חבל שאינם – פוליטיקאים. משהו שקשור לתקווה – אולי תקווה ראשונה מזה זמן ארוך מאוד – שייתכנו במקום הזה חיים דמוקרטיים, שיוויוניים, הגיוניים, תורמים וחומלים בדיוק כמו שהאבות המייסדים, חותמי מגילת העצמאות, ראו לנגד עיניהם. שלמרות שנות דור שבהן אנשים רבים מדי עשו הכל כדי להחליש, לעקר או סתם לדרוס את הערכים האלה, אין שום כוונה להניח להם למות או להיות מוחלפים בסט אחר לגמרי.
* המחאה הזאת היא לא מחאת 2011. ההיא הסתיימה ב"העם רוצה כל מיני דברים". זו יודעת בדיוק מה הדברים, מה שוות הצהרות של בנימין נתניהו בשמונה בערב, ומה נדרש כדי להבטיח שישראל תהיה, גם בשנתה המאה, בתוקף ובכושר טוב.
* זו מחאה עם במאים טובים. ומארגנים טובים. ומסכים והגברה וניתוב וכתוביות ותרגום לשפת הסימנים ומרצ'נדייז ושלטי ענק שנקלטים במלואם רק מהשמיים והפקה מנוסה ויעילה. אין טעם להיתמם; כסף לא קטן הושקע כאן. כסף גדול יותר, אגב, הושקע בפורום קהלת. לפחות כאן הוא הושקע על ידי ישראלים מודאגים ולא על ידי אמריקאים ליברטריאנים תומכי טראמפ, שאיכפת להם מישראל כמו שלישראל איכפת מהם.
* דמוקרטיה. לא שום דבר פחות מזה. כי אנחנו, בשלב זה, הרבה יותר מדי מושקעים במקום הזה מכדי לוותר עליו עכשיו. דמוקרטיה או מרד. עוברת. אומרת. או משהו.

(פורסם ב-7.4.23)