אז איך זה מרגיש עכשיו?
איך זה מרגיש להיות סגור שם בחדר לתוך שעות הלילה, אנשים היסטריים באים והולכים, מנסים לייעץ, לחלץ, להרגיע, להוריד את גובה הלהבות, לשכח את הפאניקה – ויש פאניקה, אתה יכול להרגיש אותה מזדחלת במעלה גבך – כשעל המוניטור ממול אתה רואה את ההמונים מנסים לפרוץ את גדרות המשטרה ברחוב עזה ומבעירים את נתיבי איילון?
איך זה מרגיש לדעת שכל ההתפרקות הזאת, כל הכאוס הזה, כל הזעם הזה, כל אובדן השליטה ובעיקר כל הפחד הזה – פשוט פחד, גם אתה פחדת, אל תגיד לי שלא – הם יצירי כפיך? אשמתך? רשומים על שמך?
איך זה מרגיש להיות מבודד כל כך, מרוחק כל כך, מסוגר כל כך, מנותק ורחוק כל כך מכל סממן של ישראליות נורמלית? מכל דבר שאי-פעם, מתישהו, היה איכפת לך ממנו?
איך זה מרגיש להבעיר את האש, לראות את המדינה שלך עולה בלהבות, ואז לשפוך פנימה – בשמונה בערב, מול המצלמות – עוד ג'ריקן נפט?
איך זה מרגיש להיות כלוא בקיני הקוקייה האלה, נתון למרותם הגחמנית, הקולנית, המשפילה, של בן קיצוני וחסר עכבות ואישה קפריזית ובלתי צפויה, כשרק אתה, כמעט לבדך, יודע עד כמה הרחיק-לכת מצבם, כמה הידרדר, כמה בלתי נסבל ופתולוגי הפך להיות?
איך זה מרגיש להבין שאתה עצמך מהווה עכשיו סכנה ברורה, מיידית ומוחשית כל כך לביטחון המדינה, עד שאפילו שר הביטחון שמינית כבר מתריע בשער ומוכן למצוא בעצמו את הדלת?
איך זה מרגיש כשעורך הדין הבכיר שמייצג אותך מודיע שבמצבך הוא לא יוכל להמשיך לייצג אותך?
איך זה לדעת שרואים לך. שהשקרים שלך, כולם, מזדקרים מייד. שהרטוריקה שלך מתה, שאתה שקוף, שהאינטרס האישי והצר להחריד שלך גלוי, שכולם – גם תומכיך – יודעים שישראל היא לא שיקול שבא לפני שלושת השיקולים החשובים היחידים: אתה, אשתך, בנך.

*

איך זה הרגיש לצעוד שם לבדך, חשוף ומזהיר בבדידותך הפוליטית והאישית, מאזין בחוסר ברירה לקריאות "בושה" קצובות שרודפות אחריך עוד מבית, כל הדרך לדלת דאונינג 10?
איך זה הרגיש להמריא לנתב"ג מעל ההמונים המוחים, הזועמים, הנואשים, במסוק משטרתי, כי אין כבר דרך אחרת להביא אותך לשום מקום מלבד להטעות את הציבור הרחב שרוצה להגיד לך משהו שאתה כבר לא מסוגל להביא את עצמך לשמוע?
איך זה לדעת בוודאות שלא מדובר במנדט או שניים, לא באנרכיסטים, לא בחייזרים, אפילו לא בשמאלנים; מדובר בישראלים נורמטיביים ותורמים – בוודאי יותר מכל מי שאתה מוקף בהם – שמבקשים לומר לך שאי אפשר להמשיך ככה?
איך זה מרגיש להיכנס ולצאת מרכבי-שרד, שם וכאן ובכל מקום, כשגל שאין לטעות בו של תיעוב המוני מתנפץ עליך שוב ושוב?
איך זה לדעת שלא זה מה שתכננת לעצמך, לא זה מה שאיתו יצאת לדרך, לא זה מה שבשבילו עבדת כל השנים. שהאנשים האלה – הישראלים הנורמטיביים האלה – אמורים היו להיות האנשים שלך, ואתה שלהם?
איך זה מרגיש להיות מוקף באנשים אחרים לגמרי, שכולם, עד האחרון שבהם, רוצים ממך משהו? שכולם, ללא יוצא מן הכלל, הם לא מי שהיית בוחר בהם בנסיבות אחרות, לא מי שקיווית להיות איתם בחייך, לא המקבילות התרבותיות, האינטלקטואליות, הערכיות שלך?
איך זה מרגיש להיתקע רק עם החנפנים, הקונספירטורים, המושחתים, הקיצונים, הגבוליים, השוליים, הסהרוריים, חובשי המגבעות השחורות, עוטי הכיפות הבזים לציונות והרכיכות נטולות עמוד השדרה?
איך זה מרגיש כשהאנשים שלך הם לא באמת האנשים שלך?
איך זה מרגיש לחיות בלי אהבה בכלל, רק עם אינטרס?

*

איך זה לדעת שגם האמריקאים בזים לך. שהמערב בז לך. שאתה – שכל תכליתך הייתה תמיד להרשים אותם, להיספר כחלק טבעי מהם – כמעט מוקצה שם, ובדרך האמריקאית שאתה אוהב; במילים לא מפורשות אבל חד-משמעיות, במחוות קטנות של סלידה גמורה?
איך זה מרגיש להיקלע שוב ושוב למקום שנדמה שאין ממנו תקומה, רק כדי לקום איכשהו ולהמשיך שוב למקום נוסף שאין ממנו תקומה, ושוב?
איך זה מרגיש לחיות תמיד – בגדול, בקטן, בבית, מחוץ לבית, בארץ, בחו"ל – על חשבון אחרים? איך זה מרגיש לא לשלם על כלום לעולם? איך זה מרגיש לחיות בעולם שאין בו מחירים?
איך זה מרגיש לדעת שנדרשת לעשות ועשית הכל כדי למנות כהניסט עם 53 כתבי אישום לתפקיד שר לביטחון לאומי?
איך זה מרגיש לדעת שהקמת את הקואליציה האנטי-ישראלית והחשוכה ביותר בתולדות ישראל? זו שכופה את חוק החמץ, מבטלת את הרפורמה בכשרות, מחסלת את הסיכוי לרפורמה בגיור, מנציחה ניצול מירבי של כסף חילוני לטובת טפילות חרדית?
איך זה מרגיש לצפות בשר האוצר הקלולסי שלך משפיל אותך ואת כלכלת ישראל באנגלית שהיא מסמר חלוד על לוח?
איך זה לדעת שאתה בז לאנשים שאותם אתה ממנה, כולל המקרובים אליך ביותר?
איך זה לדעת שרוחב היריעה של השכלתך, שכישוריך הטבעיים, יכולותיך ההרבה-מעל-הממוצעות, האינטליגנציה שלך, רהיטותך, נסיונך, קסמך האישי – כולם הפכו למצרכים הכי פחות מבוקשים בעולם, והביאו אותך למקום שאין בו דבר מלבד הרס לאומי, ביטחוני, כלכלי, עצמי?
איך זה לדעת שאתה הולך לגמור כמו אבא שלך: דחוי על ידי כל ממסד שאי-פעם שאפת להיות חלק ממנו, מוקצה על ידי כל מי שאי-פעם החזקת ממנו, מבודד, מריר, שטוף שנאה, מיותר?
ואיך זה לדעת שאתה לא הולך לגמור כמו אבא שלך: שאותך דווקא יזכרו, אבל דיראון עולם הוא, בשלב זה, האופציה הסבירה היחידה?
איך זה לדעת שכבר לא תהיה לך מורשת שמישהו – ואני מתכוון למישהו שעשוי היית להעריך – יוכל או יטרח לאזכר, לשמר ולהנחיל?
איך זה לדעת ששום דבר בכלל – גם לא כלבייה במעלות תרשיחא – כבר לא ייקרא על שמך?
איך זה לדעת שכל מה שהיה אי-פעם טוב ומבטיח בכל ההתחלות שלך  – משפחתך, הקריירה הדיפלומטית שלך, נסיקתך הפוליטית, ספריך, קשריך, נשותיך, בתך – הוחמץ, החמיץ, נעלם, והוחלף במשהו שאין בו יותר דבר מלבד זעם, שנאה ונקם?
איך זה מרגיש לדעת שאחרי ככלות הכל, אתה עדיין עלול לסיים את חייך במתקן כליאה? איך זה לדעת שזה לא בהכרח ירגיש רע יותר מעכשיו?
איך זה מרגיש להיות אכזבה גמורה לכולם כל הזמן?
איך זה לדעת שהצלחת לפרק מדינה שלמה – שנבחרת שוב ושוב לעמוד בראשה – לגורמיה? ובשביל מה בעצם? בשביל החיים האלה? בשביל זה?
הא, ביבי?

(פורסם ב-31.3.23)