אין לי מושג למה, אבל ניב גלבוע מוגדר, גם ויקיפדית, כמבקר מסעדות. הוא, כמובן, רחוק מזה כמרחק חנה בבלי ז"ל מאיתמר בן-גביר יבדל"משהו. בפועל, ניב גלבוע הוא ביריון. ביריון מקצועי, מי שמתפרנס מביריונתו, בונה עליה את תהילתו (בעיקר בקרב ילדים בני 12 שעוקבים אחרי ערוץ היוטיוב שלו), ולא יודע לעשות הרבה מלבד לחבוט באגרופים מילוליים קהים שגורמים לך להבין למה האיש הזה מתאכסן, בסופו של דבר – ועם כל הכבוד שיש – ביוטיוב.
ניב גלבוע הוא גם פחדן, לכן הוא מתבריין על חלשים ממנו ומי שלרוב לא יכולים להחזיר; מסעדנים. זה קל. הוא נכנס למסעדה, מתעמר בצוות האומלל שמוכרח לשרת אותו כי פרנסתו תלויה בזה, ואז מסביר לעוקביו עד כמה המקום הזה – מסעדה שיש סיכוי לא רע שמישהו בכל זאת השקיע חסכונות חיים ושני-שליש נשמה כדי לפתוח ולהחזיק – הוא לחלוטין דוחה, בלתי נסבל ומוכרח לעבור מהעולם. סליחה, גלבוע לא "מסביר" או ממש מנמק קולינרית; גלבוע פשוט משמיץ בחופשיות תוך שימוש בצירופים כמו "לא ראוי למאכל אדם", "המסעדה שפוצצה אותי", "ההודית שתקפה אותי", "האם זו המסעדה הכי גרועה בארץ", "המסעדה ששברה את המדד", "הזוועה בפתח תקווה" – טוב, הבנתם. בגדול, אין שום צורך בגלבוע כשכל בינה מלאכותית בסיסית יכולה לפלוט בשנייה עוד מיליון צירופי השמצות קליקביליים שכאלה.
למען ההגינות צריך לציין שמדי פעם גלבוע מפרסם גם ביקורת (נו, המילה הזאת תקועה. לפחות עד שימציאו מילה שתתאר יותר בדייקנות את מה שגלבוע מפרסם) חיובית – אבל בואו; לא על זה תהילתו או טראפיקו.
לפני שבועיים, גלבוע רשם פסגה מקצועית חדשה בתחומו: הוא נכנס למסעדת "המחבוא של אדי" – מסעדה משפחתית ותיקה באילת – ויצא עם הכותרת הטיפוסית: "נשבר שיא: המסעדה שגרמה לי לירוק מנה", בתוספת צילום שלו, ובכן, יורק מנה. מה שנקרא, אנדרסטייטמנט מעודן.
הביקורת כללה ניבים גלבועיים מקובלים מסוג "מה זה התפלצת הזאת…" "המנה הבאה היא כנראה מנה שלא נוכל להכניס אפילו לפה, זה לא אכיל", ועוד ביריוניזם מילולי, אבל אז קרה משהו בלתי צפוי: אשלי, בנו של בעל המסעדה המבוגר אדי, בחור ג'ינג'י רזה ונוגה משהו, התייצב מול מצלמה ואמר בפשטות: "ניב גלבוע, לא נראה לי שאתה מכיר אותי. אני בישלתי לך באהבה בזמן שקטלת בצורה אכזרית את המסעדה שלי… הביקורת שלך הייתה פוגענית. היה בה רוע. טענת בזלזול שהאוכל שלי כבר עתיק ושאין מקום לאוכל כזה בישראל של היום, ואני שואל אותך: האם למסעדה של 100 שנה בצרפת או באיטליה שמתכונים נשמרו בה דורי דורות גם אין מקום?"
בהמשך התייחס אשלי לאופן הביריוני שבו גלבוע איזכר בביקורת את העובדה שאחד האחים שרף בעבר את המסעדה. "למה אתה מזלזל בסיפור משפחתי כואב?" אמר. "זה כל כך עלוב לגעת בצורה כל כך מזלזלת בפצע פתוח של המשפחה. הפכת אותנו לשק חבטות כדי לצבור צפיות ו'אותנטיות', עשית לנו שיימינג והיית מאוד אכזרי".
בעקבות הדברים האלה, הודיעו לא מעט מסעדנים שמבחינתם ניב גלבוע לא ייכנס אליהם – אין להם בעיה להכניס מבקר מסעדות, אבל יש להם בעיה להכניס ביריונים – וגלבוע, כמו כל ביריון ממוצע שהענף שעליו הוא יושב מתחיל קצת להתנודד, מיהר להתנצל קלות תוך שהוא נאחז בקרש ההצלה הנצחי של עידן הריאליטי ("זה אני, לטוב ולרע").
אבל גלבוע הוא רק סימפטום לפריחתה המרהיבה של הביריונות בישראל הנוכחית. תסתכלו מסביב: הראיתם איזה יופי שרעד ברוח סתיו של בריונות בכל פינה? אני מניח שכשהשר שלכם לביטחון פנים הוא ביריון פלילי עם גיליון הרשעות מפואר שתחביבו הגדול הוא לעלות להר הבית רק כי ביקשו ממנו שלא ולדרוש מהמשטרה מכת"זיות לכולם, הבריונות היא הצעת היום, ותמיד בתפריט.
ביריונות היא הדם הזורם בעורקיה של תחנת הדיבורים המצליחה בישראל, רדיו 103FM, ביתו של ינון מגל, האיש שמעמיס עם קלשון עשרות בנות 19 וקורא בשידור לרסס "צרורות, כמו ברמבו" עיתונאים שאינם תומכי נתניהו; היא גם ביתו לשעבר של יורם שפטל – אדם שאין טעם לתבוע אותו על דבריו כי כמות התיקים רק תמוטט את שרידי מערכת המשפט – וכן, בואו נודה שגם לנתן זהבי ורון קופמן מעולם לא חסרה בשידור מידה יפה של ביריונות.
והביריונות התקשורתית – תקראו לה "טרוליזם" אם בא לכם – לצד הביריונות הפוליטית שבמסגרתה לגיטימי לגמרי שדודי אמסלם יקרא לשבור לשמאל את העצמות ויאיר נתניהו יקרא להחיל עונש מוות על ראשי הפרקליטות – מחלחלת כל הדרך למטה, עד לחיילי גבעתי שמרשים לעצמם לתקוף פיזית פעילי שמאל שלא התגרו בהם רק כי בן-גביר, מבחינתם, נתן להם לגיטימציה "לעשות סדר". או עד לרחובות המדממים שבהם הנער יואל להנגהל, שרק ישב עם ספסל עם החברה שלו, הופך קורבן להתגרות, ואז למכות, ולבסוף לדקירה למוות של חייל. או הנער נתנאל אהרון, שנשחט בסכין ברחובות ראשל"צ ללא שום התגרות מוקדמת מצידו.
ביריונות – אם לקחת שוב את ההגדרה הוויקיפדית – היא "אסטרטגיית התנהגות הכוללת הפגנה קבועה של כוח והשגת יעדים בעיקר בעזרת איומים ובמצבם מסוימים גם בפעילות אלימה". תחשבו רצח רבין; קודם הפגנות כוח, אחר כך איומים, ולבסוף פעילות אלימה. רצח רבין היה כנראה יריית (אוקיי, שלוש יריות) הפתיחה לעידן הביריונות הלגיטימית בישראל. עם הזמן, הזעזוע מהבלתי נתפס פינה את מקומו להכרה, ומשם לקבלה, ומשם לשיטת פעולה כל-ישראלית שמקובלת גם על בכירי המדינה וראשיה.
אנחנו לא לגמרי לבד בזה; ביריונות הולכת טוב בעולם כרגע, עם פוטין בתפקיד הביריון הראשי ואילון מאסק בתפקיד הג'וקר והביריון הטפשי – ועדיין, בישראל היא כבר כמעט דרך חיים יומיומית, שלא לומר סגנון חיים לגיטימי. לייפסטייל. תיכף תהיה גם אופנה תואמת. המוני ישראלים הופכים לביריונים מתישהו במהלך היום: על הכביש, בבית, במשרד, ברשת החברתית. הם כוחניים, מאיימים, לפעמים אלימים. העובדה שהדבר הזה מתקיים באין מפרע – מלבד ציקצוקים של, נניח, אנשים כמוני – אומרת שבדיוק כמו שאפשרנו בעבר את קיומה של מה שכיום מכונה "תרבות אונס", אנחנו מאפשרים עכשיו את קיומה של תרבות ביריונות. אין בזה שום דבר ראוי, דמוקרטי או נסבל, ועדיין הבחירה בבריונות יכולה, כמו במקרה של ניב גלבוע, ממש לעשות לכם קריירה.
בעוד עשור-שניים, כשיתברר שכולנו נפגעי ביריונות, והמי-טו של הבריונות ישטוף את העולם בגל של מעצרים, הרחקות וביטולים, כולנו נתנער מזה. בינתיים רובנו פשוט מנערים אחרים. זכותנו, לא? כולם עושים את זה. אפילו כבוד השר. אפילו מבקרי מסעדות.

(פורסם בינואר 2023)