כשאני מנסה להיזכר בפעם אחת, רק פעם אחת, שבה שמעתי את גלית דיסטל אטבריאן מדברת כמו שבני אדם מדברים – כלומר באיזה שיקול דעת מתון, באיזה טון שהוא לא זעם קדוש ומלא משטמה כלפי מישהו שעשה לה משהו איום ועכשיו היא חזרה כדי לנקום בו באלימות קיל־בילית – אני כמעט שלא מצליח. שמעתי די הרבה ממנה; ברדיו, בטלוויזיה, מעל דוכן הכנסת, וזה תמיד נשמע בול אותו דבר: השנאה לא מדברת מגרונה; היא מדברת במקומה.

בעצם הייתה פעם אחת: בערך לפני שנה, דיסטל אטבריאן השתתפה באיזו שיחה עם גולשים בטוויטר, ודווקא שם, כשמישהו שאל אותה מה היא מתכוונת לעשות כשהם יחזרו לשלטון – וכולם ציפו שהיא תגיד משהו כמו "דודי אמסלם כבר אמר שהוא ישבור להם את העצמות, אז אני מתכוונת לטחון את העצמות השבורות ולעשות מהן אבקה, ואז להאכיל אותם בה", דיסטל אמרה ברוגע שזה בכלל לא עניין של "מה נעשה להם", ושצריך להתנהל בחוכמה ולהישאר בני אדם הגונים גם כשנעשים לך, לשיטתך, דברים לא הגונים.

הפתיע אותי שהיא בכלל מסוגלת לסוג כזה של דיבור לא מתלהם, אבל זה מעולם לא חזר על עצמו, ואני מתחיל לחשוד שאולי בכלל חלמתי את זה, והיי, זה היה בטוויטר אז לך תדע אם זה בכלל היה – אילון מאסק בטח יטען שלא ושאני מפוטר.

עכשיו תראו; גלית דיסטל היא רק סטנדרט נוסף מבית היוצר של הביביזם המאוחר, ואין לה לכאורה שום פיצ'ר שאיננו נחלתן של חברותיה לענף התחרותי הזה, כמו מירי רגב או טלי גוטליב; היא מתלהמת וקולנית כמותן, תגרנית כמותן, מתעלמת בבוז משאלות לא נוחות באמצעות מתקפה ישירה ואישית על המראיין או התקשורת, ומבטיחה תמיד רק דבר אחד: להראות להם, להיכנס בהם, להחריב אותם. זה תמיד "הם", שמהווים את כל הרציונל לקיומה הפוליטי והאנושי, התכלית היחידה והסופית לכל מאמציה; ברגע ש"הם" יובסו, יוכנעו, יושפלו עד עפר, גלית תוכל לחזור לכתוב ספרים זוכי פרסי ספיר, כמו שעשתה תמיד.

אין לדיסטל שום – סליחה על המילים המפוצצות והמיותרות בהקשר הזה – חזון, קו, רעיון, מצע, תקווה להציע, או אפילו סתם נחמדות בסיסית. לא; בדיוק כמו שחוקי הבית מחייבים, דיסטל פשוט נוהמת בכיוון הכללי של "הם". זה עובד יופי בשביל האלקטורט, עובד נהדר בשביל הבוס, וגם הביא אותה הכי רחוק: עד למשרת עציץ של קבע בלשכת ראש הממשלה, ומשם קידום ל"שרת ההסברה", תפקיד שהיא מפרשת כשרת תעמולת הפנים ומיניסטריון האמת.

אז למה לעסוק בה בכלל? כי השבוע דיסטל עלתה לדוכן הכנסת ובסגנונה הרגיל – דיבור לעגני, מתנשא ומלא זעם כבוש, מלווה במחוות גוף אדנותיות – מסרה מונולוג שבו בישרה: "הדיכוי שלכם נגמר! הפריבילגיה שלכם הסתיימה! אני כשרת ההסברה אתן פייט ראוי לתקשורת שמדבררת אתכם ולאקדמיה שמגבה אתכם, ואני אעזור בקרב המאסף לשחרר את ישראל מהדיכוי הפריבילגי שלכם… אתם תיאלצו להיות כאחד האדם… תיאלצו לוותר על הפריבילגיה, על הפנסיות התקציביות, על המשרות הבכירות. ישראל משתחררת, יהיה שוויון".

לרגע הסתכלתי קדימה ואחורה ולצדדים, וניסיתי להבין אל מי היא מדברת: אליי? אל חברי הכנסת? אל פצפונת ואנטון? לעזאזל, כשהיא אומרת "הפריבילגיה שלכם", של מי הפריבילגיה? מיהם אותם פריבילגים איומים ודכאנים שהיא, גלית הקטנה, נרתמת ל"קרב המאסף לשחרר את ישראל" מהדיכוי שלהם, כאילו הייתה הילדה לוסי המשחררת את נרניה הכבושה מדיכויה בן מאות השנים של המכשפה הלבנה?

הרי ברור שהפריבילגים הם ההפך ממי שהיא – לוחמת חופש הנאבקת בדיכוי, מי שאיננה חלק מ"המשרות הבכירות". אז בואו ננסה להבין יחד, באמצעות שיטוט קצר בביוגרפיה הוויקיפדית של דיסטל, איך נראים קורות חייה של מי שהיא ההפך מפריבילגית: ובכן, גלית השלימה תואר בפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב ("האקדמיה שמגבה אתכם"). ספרה הראשון זכה לתמיכת מפעל הפיס וספרה השני היה מועמד לפרס ספיר – הפרס הספרותי היוקרתי בישראל. בהמשך יצאה עם בעלה דאז, נספח כלכלי, לשליחות בחו"ל, ובהמשך כתבה באתרים גדולים, שידרה בגלי צה"ל והופיעה ב"כאן" ("התקשורת שמדבררת אתכם"). זמן קצר אחר כך היא הוצנחה לתפקיד בכיר בליכוד, והחודש יתווספו חמישה אחוזים לשכרה, שעומד כרגע על כ־50 אלף שקל בלבד ("כאחד האדם").

עכשיו תראו; ייתכן שאני לא מבין כלום, ועדיין נדמה לי שגלית שלנו היא, פחות או יותר, האמ־אמא של ההתגלמות המוחלטת של ישראלית פריבילגית, בהנחה שיש בכלל דבר כזה. היא התקדמה בנעימים בכל אגפי החיים, קיבלה מענקים והוקרות, זכתה בג'ובים נחשקים ומעולם לא סבלה משמץ השתקה. למעשה, דיסטל היא הגרסה הישראלית של מה שמכונה כיום באמריקאית "קארן"; אישה אמידה, נישאת ופריבילגית כל כך, עד שכל מה שאיננו היא זוכה אצלה לבוז אוטומטי.

אין לדיסטל, כמובן, שום יכולת לראות את זה – או שיש לה, והיא פשוט מעמידה פנים שהיא לא רואה. בכל מקרה, היא עושה בדיוק את מה שרגב ואמסלם עושים: משתמשת בעצם מוצאה הבלתי אשכנזי – עובדה פשוטה, מיקום גיאוגרפי שממנו הגיעו ההורים (שלי מרומניה, אגב) – כדי להתיישב לצמיתות על תקן הקורבן המדוכא והנגזל למטרות צבירת הון פוליטי. ומי המדכא והגוזל? "אתם". האתם שאין בכלל ספק שמדכאים עד כלות את, נו, 64 המנדטים השולטים והמושלים תחת ראש ממשלה כל כך כל־יכול עד שתכף הוא מצליח לבטל לעצמו משפט פלילי. כולם, תאמינו, קורבנות לפריבילגים.

אז מי הפריבילגים? למקרה שעדיין לא הבנתם: מדובר באשכנזים. באשר הם. זה לא אני אמרתי, זה גלית אמרה, בפתח נאומה, כשהסבירה שרוב השופטים בעליון הם אשכנזים, וזו, כמובן, הוכחה חותכת לקיומה של אליטה דכאנית, כי ידוע ששופטים אשכנזים שופטים רק על סמך חוק אחד: חוק מאיפה ההורים. אז בואו נעמיד דברים על דיוקם: גלית דיסטל היא־היא הישראלית הפריבילגית בת זמננו. לבנות לעצמך קריירה שלמה רק מעצם מוצאם הגיאוגרפי של ההורים – זו כבר יותר מפוליטיקת זהויות זולה; זו פריבילגיה מטורפת: מי עוד בעולם מסוגל לשגשג על הבסיס הזה בלבד?

כמובן שכדי לרכוב על הפריבילגיה, דיסטל מוכרחה, כמו רגב ואמסלם, להחזיק בחיים בכוח את השד העדתי הגוסס, להנשים אותו, לשמור אותו מחובר למכשירים בזמן שרובם המכריע של הישראלים עברו מזמן הלאה. אבל קטן עליה; זאת העבודה שלה, בשביל זה היא קמה בבוקר.

ולמה חשוב להצביע על הדבר הכמעט מובן מאליו הזה? כדי להגיד משהו פשוט: שהאנשים הכי פריבילגים בישראל הם מי שמתחזים בהצלחה להכי פחות, במטרה מוצהרת להרוס את מערכות המדינה לרווחתם הפרטית. ושגם כשהאשכנזי האחרון בישראל ימות, הדיסטליות ימשיכו לעשות קריירה מ"הם". כי זו, כיום, הפריבילגיה האחרונה שנותרה בישראל ובאמת תביא אותך רחוק.

(פורסם בינואר 2023)