כבר די הרבה שנים שאביב גפן הוא מבחינתי כותרת, דיווח, רכילות, עוד ראיון. התגרש, התנצל למתנחלים, הצטלם עם נתניהו, עשה סדרה על עצמו – גפן הוא, מה שנקרא, אמן פעיל, רק שלאחרונה קצת יותר פעיל וקצת פחות אמן.
כבר די הרבה שנים ששירים חדשים של גפן הם החלק הכי פחות מעניין בו, והתקשורת, באופן טבעי, לא ממש נעצרת עליהם. בואו; לא יהיה עוד "המכתב", וגם לא עוד "אור הירח", חיכינו מספיק וכבר ברור שעכשיו מעונן (סליחה, לא תמיד מוכרחים להתנגד למתבקש).
השבוע שעבר לא היה שונה; גפן דווקא הוציא שיר חדש, וגם קמפיין בכיכובו. תנחשו מה משניהם ראוי יותר להמשך הטור הזה ולזמן שלכם. במסגרת הקמפיין – לקניון הריהוט האפרפר "דן דיזיין" (שיעשו כבר משהו עם התאורה שם, בחייאת) – גפן המאוחר רוצח בחדווה את גפן המוקדם.
"בא לי שנבין שאפשר לחיות יחד", הוא פונה למצלמה. "שנבין שאנחנו כולנו רקמה אחת. נגיד, הרקמה הזאת", והוא מלטף איזו כרית רקומה באחת החנויות. "די לחשוב שיש כאן צד אחד שהוא חשוך, וצד שני שהוא מנורת תלייה רטרו שמגיעה בהמון צבעים" – והוא מצביע לעבר סחורה באיזו חנות תאורה. "היי אביב, אני ילדת אור ירח!" תופסת אותו מעריצה ותיקה בחנות, וגפן עונה: "תתבגרי, יש לד" – וכשההיא נפרדת ממנו ב"פיס", גפן עונה: "תשלומים". זה מסתיים במונולוג של גפן: "יש לנו בית אחד, אז בואו נדאג לו. זה פותח, זה מחבר, וזה מביא קמפיינים".
בואו נודה: זה שנון במידה. ניקוד מלא בסעיף מודעות עצמית. בסך הכל פרסומת חמודה, אבל בשביל שתהיה כזו, גפן נדרש לוותר על שרידי כבודו העצמי. לא נראה שזה קשה לו במיוחד – ממילא מדובר, בשלב זה, בפירורים.
לכאורה, מה אני רוצה ממנו ומכם. כל העסק זניח, זכותו של גפן להתפרנס בכל דרך שיבחר ולעוף על אדי הדלק שעוד נותרו, ואין בכלל ספק שהפרסומת היא יצירתו הטובה והבשלה ביותר מזה תקופה.
אבל הנה העניין: מותר לגפן – אפילו יפה לו – להחזיק לנתניהו נר, להגיד למתנחלים שטעה בהם, ובאופן כללי להתמרכז, לשנות את דעתו, להשתנות. אין בעיה ואפילו להיפך (יש בעיה. אבל בעיה שלו). אבל אסור לו בשום אופן לעשות דבר אחד: להפוך ציני. בטח שלא כלפי עצמו של פעם והקהל שגדל עליו.
כי כשגפן אומר לילדת אור הירח "תתבגרי" ו"תשלומים", הוא מבצע אקט ציני מושלם.
והציניות יושבת עליו רע, מאוד רע; גפן, שהתפרסם והתמתג כמי שלובש את לבו על השרוול, זועק את כאבו, מדלג תמיד (בחוסר אלגנטיות, אבל גם זה סימן היכר) על הסאבטקסט, כולו רגש ואותנטיות – לא אמור להפוך, במחי קמפיין, לההיפך מזה. למי שבעצם אומר: נראה לכם? כל הזמן הזה הייתי מחושב ותכליתי, כשהמטרה הסופית תמיד הייתה להביא את הג'ובה באיזה קמפיין.
גפן של "דן דיזיין" הוא גפן ציני באופן שמתחזה לקומי, אבל הוא מאוס כי הוא ציניקן שרוצח בדקירות סכין את גפן המוקדם ואת כל מה שייצג. וגם אם, כמוני, מעולם לא נקשרתם רגשית למה שגפן ייצג, לפחות ידעתם שבינו לבין הקהל שלו, הוא כן ואותנטי.
וגפן הזה בא עכשיו ואומר: חחח. הכל תמיד היה למכירה.
והפנייה לציניות היא אקט אחד שאמן משמעותי לא יכול להרשות לעצמו. ציניות מאבדת לך את הקהל כי היא מרימה קיר בינך לבינו. אבא יהונתן גפן, אם לא נתרחק מדי, ידע להיות לפרקים מחאתי, נחרץ, שנון, פוליטי, אבל מעולם, אפילו פעם אחת, לא היה ציני. הוא נשאר אמיתי בכל פאזה בקריירה שלו; אמיתי בעולם הילדים ("הכבש ה-16"), אמיתי בעולם הרגשי ("אין מדינה לאהבה"), אמיתי בעולם החברתי-פוליטי ("יונתן סע הביתה"), אמיתי אפילו בעולם הבוהמייני-רעיל של זוהר-שיסל-איינשטיין ("מי מפחד מגברת לוין").
למרות שאין ספק שהוא מסוגל – ואולי גם הוצע לו – גפן מעולם לא פנה לציניות ככלי עבודה. הוא מעולם לא לעג לגלגולים מוקדמים של עצמו (אולי רק התחרט עליהם בספר "חומר טוב"), מעולם לא קרא לקהל שלו להתבגר, מעולם לא לקח את אמונותיו – שאינן מאוד רחוקות מאלו של בנו (אבל תמיד מנוסחות טוב יותר) – והגחיך אותן במודע רק כדי לסחוט כמה גיחי וקמפיין על הדרך. אם בכלל, אבא גפן נשאר קצת ילד, וילדים לעולם אינם ציניים.
זו הסיבה שהשבוע, כשהגעתי למופע מחול בבית הספר של הילדה והתבשרתי שהפסקול הנבחר הוא שירי יהונתן גפן לדורותיהם, מצאתי את עצמי מתרגש; טוב, הילדה באמת מוכשרת. אבל גם השירים – מוכרים ככל שהם – שמרו על כוחם הגדול ועל תחושת החום, האמת, הכנות והבית, כחלק ממכלול של אמן ישראלי שאתה יודע בדיוק מיהו ומה הוא מייצג.
מה אני יודע על מה שאביב גפן מייצג עכשיו, מלבד את עצמו ואת הצורך שלו במשהו ש"מביא קמפיינים"?
לו אני ילד אור ירח שהתבגר (כמו שגפן ממליץ להיא שבפרסומת), ומסתכל כיום בשמץ נוסטלגיה, מעורבת בקורט מבוכה, על הלילות הלבנים בהם חרש את השירים מלאי הפאתוס של גפן המוקדם, עדיין הייתי נעלב מהפרסומת הזאת. למה גפן מרגיש צורך להגחיך את מי שהיינו? היינו נהדרים, נכון לגילנו ותחושותינו אז. באמת מוכרחים לדרוך על זה עכשיו?
אבל אני לא ילד אור ירח, וגפן הוא מבחינתי רק הדמעות שהביא לעיניי בכל פעם ששמעתי את "לבכות לך" בשנים שאחרי רצח רבין, והחדווה שהביא למכוניתי בכל פעם ששמעתי ברדיו את "המכתב", "יומן מסע", "מיליארד טועים", "השיר שלנו", "עונות" – גפן, במיטבו, ידע לעשות פופ אפקטיבי ומלא השראה. האמנתי לו.
אבל גפן הפך ציני, בואכה מריר. אלה לא בהכרח תכונות מגונות, אבל הן יושבות טוב יותר על עיתונאים ופוליטיקאים. כשאתה אמן, בוודאי מצליח ועם קהל גדול, הציניות תמיד תסדוק את האמון שנבנה והתחושה, כמאזין, שהאמן שאתה אוהב מייצג דברים שעדיין יקרים ללבך. כי כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים, זה באמת היה ממש-ממש מזמן, אבל האיש העני עם החורים בגרביים עדיין לא יוצא לי – ונדמה לי שגם לא ליהונתן – מהראש.
ואמן בוגר בהחלט יכול להחליט להשאיר את עברו מאחור, להתחיל מחדש, לשחזר עטיפת אלבום ישן שלו עם דף לבן שמסתיר את רובה ועליו הכיתוב "The Next Day" כמו שעשה דיוויד בואי; אבל הוא לא יכול לבוז בגלוי לעבר הזה ולקהל שהיה חלק מהמסע. גפן מעדיף כיום לתלוש את דפי יומן המסע שלו ולהשתין עליהם תמורת תשלום ממפרסם. זה אקט ציני מובהק, שהופך אותו לחלק ממה שקורה עכשיו: הכל הולך לפירוק. וגפן שמח להיות הפסקול.

(פורסם בפברואר 2023)