"אני חייבת להראות לך סרטון", היא אומרת לי. "אתה חייב לראות את זה".
השעה עשר וחצי בערב. אני גמור. הילדים סוף סוף התפנו. הדבר האחרון – למעשה אחד אחרי אחרון – שאני רוצה לעשות זה לראות סרטון. אבל מתברר שאני חייב.
למה, בעצם, אני חייב לראות את הסרטון? מה הופך את הדבר הזה לחובה? זה חוק מדינה? קונבנציה חברתית שאסור לשבור? משהו שאיילה חסון תפרסם אם אני אסרב לעשות?
אני לא חייב. לא חייב כלום. "אני לא רוצה לראות עכשיו סרטון", אני אומר לה במלוא חוסר החשק שאין לי שום בעיה לגייס.
"לא, זה קורע. אתה ממש תצחק מזה".
"אני לא צוחק מסרטונים".
"מזה אתה תצחק".
בשלב הזה אני מבין שבזמן שבזבזתי על המלחמה בסרטון, יכולתי כבר לראות את הסרטון ולהמשיך בחיי, ולכן אני נשבר: "טוב, תביאי".
היא מוסרת לי את הטלפון הנייד שלה, לוחצת "פליי" ונעמדת לידי כדי לראות אותי נקרע מצחוק. עכשיו אני אצטרך לעמוד בציפייה ולהיקרע מצחוק. זה מלחיץ אותי. אני מציץ בטלפון. זה קטע של סטנדאפיסט לא מוכר שאומר שבתל אביב החליטו לבנות רכבת תחתית אבל גילו באיחור שאין מקום, אז בונים אותה במקום הכביש.
זה קצת מצחיק. אבל רק קצת. אני מגחך בנימוס, כי אני תמיד מגחך בנימוס כשמראים לי סרטונים שאני "חייב", ואז מחזיר לה את הטלפון ואומר: "מצחיק", כי אני תמיד אומר "מצחיק" כשאני לא צוחק מסרטונים שאני "חייב".
הרוטינה הזו חוזרת על עצמה כל השבוע, כל יום. הילדים שלי רוצים להראות לי סרטונים כל הזמן. חברים רוצים. אנשים בעבודה רוצים. לעזאזל, אין פגישה שבה, בשלב מסוים, מישהו לא שולף טלפון ואומר "לא, אתם חייבים לראות" ומכריח את כולם לראות לו את הסרטון.
כולם רוצים להראות לכולם סרטונים, ובאמת שבשלב זה של חיי נראה לי שאני פשוט אכריז על בוקר קבוע בשבוע שבו אני אכנס את כל האנשים שרצו להראות לי סרטונים לאורך השבוע, אתן לכל אחד מהם מספר סידורי, אתיישב במשרד ואבקש מהמזכירה להכניס אותם לפי התור ולהגיד לכל אחד: "רענן יראה את הסרטון שלך עכשיו".
אין לי, כמובן, איך לעשות את זה, בעיקר כי אנשים מתעקשים שתראה את הסרטון שלהם כאן ועכשיו, לידם, בנוכחותם, בפיקוחם האישי, וגם תיקרע מצחוק כמו שהם נקרעו, או שתגיד שזה גדול כמו שהם אמרו שזה – בכל מקרה עדיף שהדבר הזה יחלק את חייך ללפני ואחרי, ממש כמו שזה חילק את שלהם.
זה תמיד משהו שהם ראו בטיקטוק או ביוטיוב או ששלחו להם, ולאף אחד, כנראה, אין בעיה לעשות את האבי חימי  ופשוט לשלוף – את הנייד – ולדרוש ממך להחזיק לו את זה ולראות. זו, כמובן, עליית מדרגה במארג היחסים החברתיים בעולם ובענף פעולות האיבה הבין-אישיות. כי פעם עוד יכולת סתם לעשות לבנאדם לייק, להוסיף עוקב, אפילו לכתוב "ריגשת" בתגובות, וזה היה מעל ומעבר, אבל היום אתה חייב לראות סרטון שהבנאדם מוצא לך אצלו בטלפון – אחרי שחיפש זמן ארוך, אבל אתה מה-זה חייב לראות! – וגם להגיב בהתאם. ואם אתה מצטיין משימה אולי אפילו תתפוס בעצמך חבר שלישי שעבר בסביבה ותשפיט גם אותו: "צביקה, בוא שנייה, אתה חייב לראות את זה!"
עכשיו תראו; עוד לא נולד – וספק אם יוולד – הסרטון שאני, או מישהו בכלל, נהיה חייבים לראות. כן, גם הסרטון של הטמבל שמפיל פעמיים את אותו עמוד על אותו אומלל שנועל נעליים. כן, גם הריקוד של ג'ודי ניר. כן, גם הפרודיה על הפרודיה על הסטירה של וויל סמית', וגם הדבר הכי לא ייאמן – מאז הקודם – שגלית דיסטל חירטטה באיזה נאום במליאה. אפילו היצירות מעוררות ההשראה האלה הן לא משהו שמישהו ממש חייב או אפילו צריך לראות. למעשה, אם אני מנסה לחשוב על רשימה של, נניח, 10 אלפים הדברים שבנאדם חייב לראות לפני שהוא מת – סרטי מופת, סדרות מופת, נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר, פרסומת "הקרב על המילקי" המקורית – עדיין לא נכלל ברשימה הזו אפילו סרטון טיקטוק או יוטיוב אחד.
אבל סרטונים הם רוב מה שאנשים בגיל של הילד שלי, וכנראה גם בגיל שאחרי, רואים עכשיו. הילד לא מתקרב בכלל לשום רשת חברתית מיושנת שבה אנשים מחליפים, נו, מילים. מה זה זה. לא; הוא גולל את הטיקטוק שלו שעות כאילו היה שייח' סעודי שממולל מסבחה, וכל מה שבוקע משם – ואני שומע את הטרטור ברקע – הוא עוד סרטונים, צרחות, קללות באמריקאית דלוחה. אבל אפילו הילד, בואו, כבר מיושן, כי הילדה בכלל בזומרנג, ואם לא שמעתם על זה, תנסו להמשיך ככה. מדובר באפליקציה שמייצרת את הסרטונים הכי מיותרים בעולם, כולם בכיכובך.
אני לא באמת מסוגל להבין את זה או להשתתף בזה – אני מבוגר מדי ובינינו, גם אני גולל את הפידים שלי באדיקות, רק שהם מורכבים בעיקר ממילים –  אבל זה עדיין מדכא אותי, כי דילדולה של הרוח בעולם וכל זה, וגם כי נדמה לי שסרטונים מקבעים את סף הריגוש שלנו במקום שבו אנחנו כבר לא מוכנים לשום דבר שאיננו קוויקי.
אז אני מבין שהעולם פשוט עבר להעדיף את צורת התקשורת הזו – וידאו שאפשר להכריח מישהו לראות במיידי, תקציר של הלייף, ואל תתנו לנו את המערכון המלא, הנאום המלא, אל תתנו את המערכה, המשחק, המשחקון, ובעיקר אל תתנו קונטקסט, למי יש זמן לקונטקסט. תנו רק את הרגע. את המיני-רגע. ואם מילים היו הדבר בעידן פייסבוק, תווים בעידן טוויטר ועכשיו סרטונים בעידן טיקטוק, אני מניח שהדבר הבא יהיה פשוט רצף של כמה פריימים באיזו רשת חברתית שבטח יקראו לה "חחח".
סרטונים הם רוח התקופה – וב-30 שניות לא מדובר בשום רוח אלא בנאד – אבל במסגרת הדמוקרטיה שעליה אנחנו נלחמים, עדיין שמורה לי הזכות לא לראות אותם, גם אם אדם קרוב ואהוב מכריח אותי בנעימים. ובואו: אני מבין שכוונותיכם טובות, שאתם באמת חושבים שזה משהו שיקרע אותי, ידהים אותי, ילמד אותי, יגרום לי להגיד לכם תודה.
אז לא. זה לא.
אל תראו לי, ואני לא אראה לכם. זה מגונה להראות למישהו סרטון, וזה, כמאמר סבתא מוסקונה בשעתה, לא נעים לי. בואו נשמור, כל אחד, את הסרטונים שלנו לעצמנו. רוצים להראות לזולת? זה מין דחף כזה? חפשו קבוצת תמיכה. כי הבא שמראה לי סרטון ואומר שאני "חייב" יהפוך בעצמו לכוכב סרטון – ותאמינו לי, הדבר הזה ירוץ בטירוף.

(פורסם בפברואר 2023)