לילד הבר-מצווה שלי

הילד תיכף בן 13.
מה תיכף, עוד שבוע.
אני כמובן מתרגש נורא, כי בכל זאת, לעזאזל, השקענו את כל המאמץ והכסף הזה באירוע וזה באמת היה מוגזם, אפשר לחשוב, כולה בר-מצווה – זה לא שהוא מתחתן, כן? – ולך תדע אם יבואו מספיק אנשים, ואם לא יהיה להם חם מדי, קר מדי, צפוף מדי, לא מספיק טעים, לא מספיק מרגש, ו… תשמעו, בגדול אני לא הבנאדם שאמור להפיק או לארגן אירועים. מלחיץ אותי מדי, ואני נהיה – חיצונית ממש – גילה אלמגור כזה. לא; אני יותר הבנאדם שצריך לבוא לאירועים, להסתייג בשקט מהמקום ומהסגנון, לטעום משהו קטן, לשתות משהו גדול וללכת הביתה לפני הזמן.
אבל בכל זאת, זו הבר-מצווה של הילד שלי, ולהערכתי זה הולך להיות די קשה לעבור את האירוע הזה בתור אורח בלבד. לא שזה יפריע לי לנסות, אבל זה כנראה יפריע לי להצליח.
וכל העסק הזה נראה לי מוגזם מלכתחילה. הבר-מצווה שלי, אם כבר שאלתם, נערכה אצלנו בבית בחיפה, ממש שמחתי שכל החברים שלי הגיעו, שצלחתי בשלום את התרגיל המביך הזה בשירה בודדה בציבור, שהיו הרבה אנשים במרפסת שנראה היה שהם נהנים, ושהצטבר בסוף מספיק כסף לאופניים עשרה הילוכים (ועוד נשאר עודף!). זו אולי הסיבה שבר-מצווה מופרזת מהסוג שמתוכנן לילד נראית לי כמו הגזמה. כי בסוף, בר-מצווה היא אירוע של מהות, לא של תפאורה.
אבל כשכולם סביבך משקיעים, והבנים האחרים מהכיתה שלו כבר הפגינו מה וכמה ההורים שלהם שווים, גם אנחנו צריכים לעשות שריר. או להרפות שריר. או משהו עם שריר. אז בבקשה, כולכם מוזמנים (אתם יודעים מי אתם, קיבלתם הזמנה. כל השאר, נא לא לבוא).
בגדול, אני חושב שאלה יהיו עיקרי הנאום שלי לטקס, אבל בכל זאת, רק למקרה שמישהו ירצה עוד ממני, הנה עוד כמה דברים שהייתי רוצה להגיד, בהזדמנות זו, לילד שלי.

*

1. איתי בכורנו, אהוב-לבנו, משוש חיינו, גואל צור חישכון-ילדינו, ובאופן כללי אחד משלושת האנשים שאני הכי אוהב בעולם, ולפעמים אפילו גבוה יותר בטבלה.
אתה בן 13, בני. היהדות רואה בך גבר בוגר, אבל היהדות תמיד הקדימה את זמנה (למרות שבמאה השנים האחרונות היא די נשרכת אחריו), אז אל תקשיב לה. תקשיב לי: אתה לא גבר בוגר, וחסר לך שתנסה להיות. באמת. אם אני מוצא דברים כאלה בהיסטוריית הגלישה שלך, אני אצטרך, אה… לא יודע. אני מניח שאני אצטרך להתחיל להתרגל.
אבל באמת, ילד שלי. אל תמהר לחפש או למצוא את קץ הילדות. כשהיהדות החליטה על 13, תוחלת החיים הממוצעת הייתה משהו כמו 10. כרגע אתה יותר ממוזמן להישאר עוד קצת ילד. עוד טיפה. יהיו לך חיים שלמים להיות מבוגר, יספיק לך מעל הראש. פה ושם עוד תתגעגע לעכשיו, ואפילו לקצת קודם.

2. דברים באינטרנט נראים גדולים יותר. דברים בחיים הם לא כמו שהם נראים באינטרנט. זהירות מומלצת.

3. כבד את סבתך וסבתך השנייה. עוד במהלך בר-המצווה. תבלה איתן זמן ממשי שתוכל לזכור. דבר איתן. זה חשוב, אולי הכי חשוב. בעתיד תבין כמה.

4. הפרשה שלך היא "חוקת". היא מביאה – כפי שאתה עומד לזמר בקול שטרם התחלף – את סיפור משה ואהרון המוציאים המים מהסלע עבור בני ישראל הצמאים במדבר. אפשר לתת לפרשה הזו לא מעט פרשנויות – ובוודאי שרצוי להתווכח על מה עדיף: מים בכדים, במסנן או ישר מהסלע – אבל בגדול, אם אלוהים אומר לך לדבר לסלע כי ייצאו משם מים, אל תתווכח איתו ואל תתחכם, פשוט תנסה.
ואלוהים, לצורך העניין, יכול להיות אלוהים המקורי – למרות שהוא לא מופיע כבר שנים ומעדיף לעבוד בשקט באולפן – או קול פנימי חזק מספיק בתוכך. פשוט תעשה את זה. אפילו נייקי אמרו. תעשה את מה שאתה מרגיש שצריך להיעשות למענך, למען אחרים, למען ארץ מובטחת כלשהי. מישהו צריך להאמין מספיק ואז לעשות, גם כשהסיכויים נראים ככה-ככה. אז בוא תהיה אחד מהאנשים האלה. זה עדיף על פני להצטנף בבהלה עם העדר ולחכות לנס.

5. הם יזרקו עליך סוכריות בבית כנסת, אין לי דרך למנוע את זה. אני חושב שהמנהג הזה בא ללמד אותך שלהתבגר זה לפעמים כואב, אבל כמו שכתבה פעם ורד מוסינזון, אלה דברים שצריכים לעבור. יהיו בחיים שלך עוד כמה כאלה. כדאי לזכור שבסוף, לא פעם, למרות הכאב, יש בפנים משהו מתוק.

6. מרגע זה ואילך, יוכלו לספור אותך למניין. זה יכול להעיק קצת בבתי עלמין, אבל בגדול, זה מועיל שאתה יכול להתפלל בחברת מתפללים נוספים בכל זמן שאתה מרגיש צורך כזה. לפעמים אתה תרגיש צורך כזה. להתפלל תמיד יעזור קצת. לפעמים הרבה.

7. אתה עומד להפוך לאיש צעיר בעולם שאין לי מושג מה יהיה איתו, אבל מפה זה נראה לא-משהו. מעבר ל"העולם הוא ביתך, שמור עליו", אין לי משהו גרטה-ת'ונברגי יותר להציע, אבל בחייאת; תנסה לפלוט כמה שפחות גז, בכל אגפי החיים. אל תאמין לרגע למנהיגים סמכותניים שרואים בדמוקרטיה רק אופציה. אל תתפתה לשקר הלאום; אתה לא נעלה או נחות יותר מאף אחד רק כי נולדת במקום מסוים או לדת מסוימת. זה מקרי. לך ותגלה את העולם, הוא לא נגדך או בעדך, הוא פשוט שם, מחכה לך.

8. אתה בן 13. זה מוזר ומפחיד בשבילי – כי הזמן פשוט עבר – ולגמרי סביר בשבילך. אני מנסה לחשוב על הזמן כמו שהוא ולא ליפול לקלישאות; הוא לא "טס" וגם לא "זוחל"; הוא גורם קבוע, יציב, בלתי משתנה ובלתי נמנע. אומרים שמתישהו הוא נגמר, וגרוע מזה: שמתישהו תקבל צו ראשון. אז אומרים. השאלה היא כמה אתה עומד להנות בטרם יקרה משהו כזה, וגם אחרי. אז נכון, חלק מזה תלוי בנסיבות, אבל הרוב נתון לשיקולך. ומכיוון שלזמן לא איכפת אם תהנה או תסבול במהלכו, עדיף לזכור דבר אחד: באת להנות.

9. מזל טוב, אהוב-לבי. לא, אתה לא יכול לקחת בבר שום דבר חוץ ממיץ ומים. הנקניקיות קצת חריפות, אבל ארגנו לך ולחברים עמדת המבורגר וצ'יפס. ואיפשהו באמצע כל זה, קח לך רגע, תעצור, תעמוד שם ופשוט תסתכל על הכל, וצלם לך בראש את הרגע המסוים שבו היית מוקף בהמון אנשים שאוהבים אותך ושמחים בשבילך כל כך. הרגע שבו העולם הוא שלך ובשבילך, והכל עוד אפשרי. הרגע הזה, שלקח לך 13 שנה להגיע אליו, אבל הנה הגעת.
הרגע הזה הוא רק ההתחלה.


(פורסם ביוני 2022)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s