נא לא לקמט

אני מתקמט.
לקח לי זמן להבחין בזה, והקמטים מופיעים כל כך בזחילה עד שאני כמעט מצליח לא לשים לב; אבל אז, ביום אחד – או בלילה – הראי מציג עובדה חותכת. "מה זה הדבר הזה?", ממש אמרתי לאהובתי כשניגשתי אליה בבהלה באחד הלילות השבוע, טרי מהראי, והצבעתי על מה שנראה כמו מכתש קטן אבל ברור באזור הלחי התחתונה, קרוב מדי לפה. "מה, זה קמט?"
היא הסתכלה מקרוב, ואז נגעה. "זה נראה ככה", היא אמרה. "אולי זה קמט צחוק".
"את רואה אותי צוחק? מתי אני בכלל כבר צחקתי שנהיה לי מזה קמט?".
חזרתי לראי. הדבר הארור לא הלך. מתחתי את העור באצבעותיי ואז הקמט נעלם כמעט לגמרי. הרפיתי, והוא חזר מייד.
זה באמת קמט. הוא ממש בולט. לעזאזל, הוא על הפנים שלי! אנשים שמסתכלים עליי בטוח רואים אותו – מה, זה הדבר הראשון שרואים! – ואני פשוט מסתובב עם זה ולא יכול להוריד את זה. כמו פירור מזון שנשאר לך על הפנים ורק אחרי שתי פגישות אתה מגלה שהיה שם? אז ככה, רק שזה לא שום פירור; זה הפנים שהם על הפנים. ואין לי דרך מיידית להיפטר מזה. זה שם כדי שכולם יראו.
הדבר הזה כבר קרה לי פעם אחת, עם הצוואר. הקמטים הארורים בצוואר. יום אחד הם פשוט היו שם. כלומר, כנראה שהם היו שם גם קודם, אבל לא באופן בולט מספיק כדי שאני אשים לב. ואז, ביום אחד, מול הראי – טדאם! צוואר מקומט של ישישת-פורצלן פולנייה! קמטים בצוואר כשאני מדבר. כשאני מסובב ראש. כשאני נושם.
צבטתי באצבע את עור הצוואר, ואז הרפיתי, וראיתי את הקסם הנורא הזה קורה: העור נשאר מכווצ'ץ' במקום להתמתח מחדש מייד. מתחתי את כל הצוואר בכוח והעסק התיישר לרגע, אבל הקמטים ביצבצו מחדש ברגע שהרפיתי.
בהתחלה נכנסתי לפאניקה, אבל מייד אחר כך נבהלתי.
אני מוכרח להיפטר מהדבר הזה בצוואר ועל הפרצוף. מה, כולם רואים! מה זה צריך להיות?
ובכן, רענן, אלה קמטים שנתלו שם, כנראה לאורך חודשים ושנים, כמו סימני שאלה, ואז העמיקו והפכו לסימני קריאה: כן, גם אתה תזדקן. בניגוד לכל הציפיות וההנחות המוקדמות.
הקמט החדש על הפנים הציג את עצמו בשבוע לא טוב; שבוע היומולדת שלי. שחל השבוע. אני בן 50 ולא-עניינכם, וכמו כל גיל שבא אחרי 50, זה חתיכת סיוט כי עצם הקידומת 5 כבר נמצאת מצדו השני והמוחלט של קו הגבול שאחריו אף אחד כבר לא יתפוס את הגיל שלכם כנקודה צעירה בזמן-אדם. לא; אתם עכשיו בגיל שבו קופת החולים שלכם ממליצה בחום לעבור בדיקות פולשניות מסוימות על בסיס סדיר, ואינספור פרסומות רדיופוניות יגידו לכם שאם אתם בני 50 מגיעים לכם כל מיני דברים – ובראשם חוסר רלוונטיות.
והאמת היא שאני מפוחד. והגיל הזה אומר לי דברים שאני לא רוצה או מוכן לשמוע, ואז, כשאני כבר מצליח לא לשמוע, מגיעים הקמטים כדי להכריח אותי לראות את עצמי בגילי.
עכשיו תראו; הפחד סביב חמישים-ומשהו מוצדק, ואפשר להילחם בו בכמה דרכים: הכחשה והדחקה הן דרך אחת טובה – כל עוד הפרצוף שלך לא מתחיל לספר לכל העולם בן כמה הוא. ואפשר פשוט להשלים עם המצב ולזכור את מה שליאור אשכנזי אמר לי בזמנו, שגברים בגילנו לא צריכים להיות מוטרדים מהמראה, כי הזמן רק מוסיף לנו.
זה קל להגיד כשאתם ליאור אשכנזי.
ויש עוד דרך התמודדות אחת: הרופאה עם המזרק, שתמורת סכום לא באמת פורפורציונלי תשמח למלא לך כאן וכאן וכאן, וזה פשוט יעבור. הקמטים, כלומר. הגיל לא יעבור, אבל תוכל לאפשר לעצמך עוד קצת הדחקה. עוד הארכה. עוד הצצה במראה שנגמרת באין-מה-לראות-פה. והאמת היא שכבר יש לי, אני מודה, טלפון של פלסטיקאית טובה. בתול-בוטוקס אני לא, כי קמט הדאגה המעמיק במרכז המצח היה חייב ללכת – והשבוע כמעט טלפנתי אליה באמצע הלילה בעניין הקמט החדש. "אני בא אלייך עכשיו, ברגע זה, כי אין מצב שאני יוצא עם הדבר הזה בבוקר מהבית!", רציתי לצרוח, אבל אז תפסתי את עצמי.
השעה הייתה כמעט אחת בלילה. ייתכן שהיא לא בעבודה כרגע.
הלכתי לישון, קמתי למחרת והקמט היה טיפה פחות מקומט. זה עדיין יצטרך טיפול, והטיפול עדיין יהיה רק אצבע בסכר שכולו עומד לקרוס.
עוד קמטים יופיעו ויצטרפו לקיימים, שכבר הצטרפו לתחושה המנוכרת הזו בכל פעם שאני נתפס לא-מוכן בלי חולצה מול הראי באמבטיה, ומגלה שם את עצמי בפורמט רפיסה נפוחה. אני ממהר להכניס בטן ולאמץ טיפה את שרירי החזה המדולדל, וזה איכשהו חוזר, מה שנקרא, לפורמה, אבל אני יודע; כל החלק העליון שלי יצא לחלוטין מאיזון ונראה כיום כמו כל תמונת "לפני" אי-פעם.
ואני רואה אותם ברשתות ובטלוויזיה ובפינס, כולל פינס; את האנשים בגילי שנותנים את הפייט של החיים רק כדי להישאר, חיצונית, במקומם. את הפנים המיושרים, המוזרקים, את אימוני הכושר המפרכים שבסופם אתה מסוגל, בגיל חמישים ומה, להעלות לרשת סלפי בלי חולצה ועם ספק-קוביות, ולכתוב משהו כמו: "מרגיש בגילי" ולקבל שלל תשפוכות "נראה מדהים" בתגובות. ואני מקנא בהם מספיק כדי להתעניין בעצמי באיזה שיפוץ כללי כזה, חצי שנה של דיאטה מפוקחת ואימונים אינטנסיביים, לצד הזרקת חומרים שיחזירו את הפנים שלי לשולח וידאגו לחלופה ראויה.
ואני שומע את הציקצוקים מול כל הרנה זלווגריות והנעמה קיסריות שלקחו את זה כל כך רחוק, עד שבשלב מסוים לאף אחד – כולל עצמן – כבר אין מושג ממשי איך הן בעצם נראות. ואני דווקא מבין אותן; הן במלחמת-מאסף שבה אין להן דרך לנצח בטווח הארוך, אבל יש דרך להגיע לשם לא לחלוטין מושפלת.
זה רק הרעב הזה – רעב לאוכל, שהופך כבד באזור שתיים בצהריים ושוב באזור תשע בערב – שמונע ממני את הדיאטה הקיצונית. זה רק האוכל – משהו טוב בחיי – שיילקח ממני. וזה רק הפחד מטעויות עם המזרק, והכסף הגדול שזה יעלה, והתפיסה העצמית שלי כגבר (לא גבר-גבר, רק בבודדה) שמונע ממני לרוץ לפלסטיקאית, לרשום את הדירה על שמה ולהגיד לה: קדימה, פייס אוף. תזריקי כל מה שיש לך.
אבל השבוע יום הולדת. ומה שאני באמת רוצה כמתנה הוא את עצמי reloaded. ומתישהו השנה, אני מבטיח לעצמי, אני אתחיל להחזיר את עצמי לעצמי. אני אמצא בי את הכוחות להשיל ממני הכל וליישר הכל ולרוץ על חיי כל בוקר. אבל קודם אני חייב לטעום מהעוגה הזאת. נראית מדהים.

(פורסם בנובמבר 2022)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s