קמתי בבוקר שאחרי ליל כל הבחירות, ובחוץ התחיל כבר הרעש.
אחר כך הרעש התגבר. ואז הרעש הפך מחריש-אוזניים. ואז הרעש הפך לכל מה שאפשר היה לשמוע. כרגיל.
ההרעשה הראשונה – עוד בטרם שקע האבק על מנו גבע – הגיעה מכיוון ח"כ אבי מעוז, שבישר שהממשלה הנכנסת תשקול לבטל את מצעד הגאווה, ואולי גם את הגאווה עצמה.
לא יקרה, כמובן.
אבל נתניהו היה מחויב להגיד שמה-מה-פתאום, וארגוני הלהט"ב היו מחוייבים להגיד שאויש, וכל הדבר הזה הרעיש את הרשתות למשך שלוש דקות עד שהתברר שיש רעש גדול מזה:
המשקאות המתוקים והחד-פעמי. חייבים לבטל מייד את גזירות השמד של הממשלה הקודמת!
אבל לא היה הרבה זמן לרעוש על זה, כי מייד הגיעה ההרעשה הבאה: סמוטריץ' בישר, ביום השנה לרצח רבין, שבעצם השב"כ אשם.
כמובן שהרעשנו, מוכרחים להרעיש – מה, זה רבין! – ורק כשהרעש היה בשיאו התברר שזה עוד כלום לעומת הרעש הבא – ועוד הבקעה לסמוטריץ': צריך לבטל את הכדורגל בשבת מכיוון ש"זה לא ספורטיבי ולא יהודי".
וגם לא אפשרי, אגב, אבל עזבו.
וכך קרה שלא עבר שבוע מהבחירות, וכבר עברנו את פרשת ויבטל-מצעד, פרשת ויאשים-שב"כ, פרשת ויחסל-כדורגל, פרשת וימתיקו-מיצים-וחד-פעמיים. ובדיוק אז התחיל הרעש סביב פסקת ההתגברות – לא תקום ולא תהיה ממשלה בלעדיה! או איתה! – ולכולם יש מה להגיד בנושא עוד בטרם נאמרה מילה בנושא.
ואז הגיעה הרעשת ח"כ טלי גוטליב, שלמרות עו"דיותה משוכנעת שפסיקות של בג"צ הן רק הצעת הגשה.
מה ההרעשה הבאה? לא יודע, אבל היא בוודאות כבר קרתה מהרגע שבו שיגרתי את הטור הזה עד לרגע שבו הוא התפרסם.
כי הרעש הבלתי פוסק הוא תו התקן של כל ממשלת נתניהו, וזמן השערורייה הוא כל יום.
זה הרעש שמאפיל על כל מה שבאמת קורה.
הרעש שלא מאפשר לך לשמוע מישהו באמת, או להגיד משהו באמת, או להתרכז לרגע באמת.
הרעש שעמוס עוז כינה "טרטור הגנרטור מתחת לחלון". הרעש שדורון רוזנבלום כינה "הבהילות המגושמת, הקדחתנות המיוזעת, ההיסטריה המתמדת, הפרנויה המגשימה את עצמה, הרעש היח"צני חסר המנוח".
והם עוד דיברו על ממשלות נתניהו של העידן הטרום-טוויטרי.
כך שהייתי אמור, בשלב זה, להיות מתורגל; חייתי 12 שנה במדינה שרעש הוא תוכנית העבודה שלה, הרעשתי קצת בעצמי (תרמתי במשרד, מה שנקרא) – אבל אז קרה משהו מאוד לא צפוי: השתרר, לכמה דקות, שקט.
כי זוכרים איך זמן מסוים אחרי שנפתלי בנט נכנס לתפקיד – נישא על גלי ששת המנדטים המוזרים שלו – נהיה כאן שקט כמעט חשוד? כמעט מפחיד? נהגי מוניות ועורכי מהדורות התלוננו, אולי לראשונה, באותו נוסח ספרד-אשכנז: איזה שקט נהיה. מה יהיה?
שום ספינים לא התרוצצו בהיסטריה ברשתות. שום התבטאויות מטרילות לא הופרחו. שום חשיפות מטלטלות-בשקל על מסעותיו הליליים של הבן וצרחות הבוקר של האישה לא פתחו מהדורות. שום פסיכולוגית לא דרשה הכרה כפסיכולוגית.
לא; נפתלי התגורר ברעננה עם ילדים שעד היום אין לי מושג איך קוראים להם ואישה שלמיטב זכרוני יודעת לאפות הכל מלבד עוגות גבינה, והדבר הכי רועש שאפשר היה לחלץ בעניינם היה תקציב שיפוץ הבית, שנע בין 50 מיליון ללא-עניינך להשב"כ-אשם.
היה כאן טקס הדלקת משואות משעמם כהלכתו. היה תקציב מדינה משעמם. היה חוק הסדרים משעמם. היה ביטול תו ירוק משעמם. היתה "ארץ נהדרת" משעממת. היו לי טורים משעממים.
היה סוג של שקט. לא שקט סקנדינבי, כן? שקט ישראלי. שקט שבו מהדורות נפתחות בתאונות דרכים וביקורים דיפלומטיים וניצחון, והפסד, של הנבחרת הצעירה. שקט שבו אף אחד לא מוציא כותרת גזענית מ"שבתרבות". שקט שבו הייתם צריכים להבין פתאום מיהם עמיחי שקלי ועידית סילמן שמאיימים ללכת ולא לחזור. שקט שבו מישהי בשם ג'ידא רינאווי זועבי מסוגלת להרעיש. עד כדי כך שקט.
זה היה כמעט מוזר, השקט ההוא.
יכולנו להתרגל אליו, אולי. יכולנו להתרגל לפוליטיקה שקמה בבוקר והולכת לעבודה ומדווחת לנו פעם ברבעון או בשבוע ומניחה לנו לחיות את חיינו, פה ושם, בלעדיה. יכולנו להתרגל לסגנון הטיפה מאופק הזה. יכולנו להתרגל לאנשים שאומרים בראיונות דברים שלא נוסחו מראש בדף מסרים אחיד, אלא סתם דברים שהם חושבים.
אבל לא התרגלנו. לא היה זמן להתרגל.
וישראל המתקמבקת של נתניהו היא, כרגיל, אזור רעש מוחלט. היא מייצרת פוליטיקה שבה ההרעשה תמיד חשובה יותר מהעשייה. עשיתם ולא הרעשתם? לא עשיתם. הרעשתם ולא עשיתם? עשיתם. יום טוב במשרד הוא יום שבו הרשתות החברתיות מדברות רק עליך. יום רע במשרד הוא יום שבו ישבת בוועדה וקידמת משהו שלאף אחד אין עניין לכעוס עליו.
זה גם עניין אישיותי; מה לעשות שאנשים כמו דודי אמסלם, מירי רגב וגלית דיסטל הם בבסיסם טיפוסים מעט רעשנים ורודפי-כותרות יותר מקארין אלהרר, אורנה ברביבאי ומאיר כהן. ומה לעשות שישראל – בשלב זה על גבול החירשות – כבר לא שומעת כלום שלא מוטח בה בווליום של פרובוקציה מוחלטת.
זו הסיבה שכספית ומגל זורקים אוזניות באולפן. זו הסיבה שנבחרת טרולים היא ההיצע המוביל בעיתון שאני עדיין שומר לעצמי את הזכות לבטל עליו את המנוי. זו הסיבה שאופירה וברקו הם המראיינים הפוליטיים המובילים בישראל.
כי רעש הוא המהות היחידה שאנחנו ממשיכים לזהות. אנחנו רצים בנהמות או בכשכוש זנב אחרי מקור הרעש ולעולם כבר לא שומעים את מה שסיימון, וגם גרפונקל, קראו "צלילי השקט". וחבל; כי הדברים החשובים באמת קורים, כמובן, בשקט (לרוב על ידי מוציאים לפועל שקטים. תחשבו יריב לוין. תחשבו איילת שקד כשרת משפטים). והדברים החשובים עוד יותר – כמו העובדה שעבריין מיסים מורשע עומד להיות שר האוצר, ונאשם בפלילים עומד לשנות את מערכת המשפט – מוחרשים מתחת לרעש.
ממשלות נתניהו ממכרות אותנו לרעש כמו למשקאות מתוקים ולחד-פעמי; כל רעש הוא זמני ומתכלה, ומוחלף מייד ברעש הבא, ואנחנו מוזמנים להיות במצב תמידי של פחד, זעם, חרדה, הצפת-יתר, נקמנות, ובעיקר חוסר הבחנה; כי הכל מרעיש כל הזמן.
ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי רעש. כל יום, לפעמים פעמיים ביום.
לא טוב לכם? מוזמנים להרעיש בקשר לזה. השיטה רק תרוויח.

(פורסם בנובמבר 2022)