המרד השקוף

"מרד מיסים!", פוסק חבר שלי יואב סביב הקינוחים בארוחת הערב של שישי. "רק מרד מיסים. שיבינו שאנחנו לא הולכים לממן בכסף שהרווחנו ביושר את העבריינות, הכוללים, האברכים, ההתנחלויות, הסיפוחים והמלחמות שלהם, ושבלי הכסף שלנו הם יגמרו כמו אפגניסטן".
רעיון לא רע, אני אומר לו, ואני איתך. לגמרי איתך. למעשה אני תומך בכל אחת משלוש התוכניות העקרוניות שנשארו למחנה שלנו אחרי התבוסה הסופנית בבחירות: מרד מיסים, דרכון זר, או לשנס מותניים ולהילחם על דרכנו כי אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי דופקת כרגע מכות לערבי ולשופט עליון.
ובגדול, אני בעד לנסות את כל שלוש האופציות, לראות איזו מהן הולכת טוב יותר, ואז לתת עליה גז.
כי לך תדע מה יעבוד במצבנו, וגם כי בוא: להיות מרכז-שמאל בארץ כיום זה כמו להיות אוהד הפועל; אתה יודע שבסוף, בכל מקרה, תפסיד. זה לא תלוי בך, זה ההיסטוריה קבעה, ולך תריב איתה.
אז דרכון זר –  בוצע (השארתי טלפון לעו"ד הרומני שלי. לא חזר. כנראה עסוק). לשנס מותניים ולהיאבק על דרכי – בטיפול (רק תנו לי 100 ימי חסד של רחמים עצמיים ובכי-אל-הכר). מרד מסים? אני בעניין, בעיקר אחרי שיואב מבטיח לי שלא כולנו בהכרח נצטרך לשבת בכלא, כי ברגע ש-100 אלף ישראלים יפסיקו לשלם פה מסים, פשוט לא יהיה מקום לכולנו במתקני הכליאה הקיימים.
זה מעודד אותי קצת, ובכל מקרה, מה איכפת לי לשבת בכלא אם כל החברים השמאלנים שלי ממילא כבר בכלא? אני ממש יכול לדמיין אותנו מארחים את יואב והמשפחה שלו לארוחת שישי בכלא, פותחים איזה יין טוב בכלא, מדברים על הייאוש הטוטאלי מהמצב ומה יהיה פה – בכלא – ולמחרת קמים מאוחר ומעירים את הילדים בזריזות כדי להספיק להגיע בזמן לארוחת בוקר בכלא. חבל להפסיד, כבר שילמנו – כלומר העלמנו – על זה, ובשבת נותנים ג'חנון.
אני, כמובן, חצי לא-רציני, רק כי העניינים באמת נראים כרגע כאילו המחנה שלי שונמך סופית לתפקיד העבדים החותרים בתחתית הספינה הישראלית. אנחנו המנוע, וזה כל תפקידנו; להיות מפרנסים יחידים. הבטריות האנושיות שמזינות את המטריקס. בעזרת השם.
כי כ-90 אחוז מהכנסות המדינה ממיסים ישירים מגיעות משלושת העשירונים העליונים. ושלושת העשירונים האלה – כפי שפורסם זמן קצר אחרי הבחירות – הצביעו ברובם המכריע למפלגות יש עתיד, המחנה הממלכתי, העבודה ומרצ. באותו כסף אנחנו גם משרתים בצה"ל, עושים מילואים, מתנדבים, תורמים, מורידים מהשולחן ושוטפים כלים. ישראל שלנו מתקיימת על ערבות הדדית מהסוג הישן, אבל כרגע נראה שההדדיות הפכה קצת חד-כיוונית: אנחנו ערבים לכל השאר, ושיהיה בתיאבון.
כשזה מגיע לכמה הם ערבים לנו – ובכן, בכניסה לבית ראש הממשלה המיועד התנוסס בעבר השלט "שמאלנים בוגדים". אז אני לא אומר; ייתכן שזה סוג של הצהרת ערבות מצידו, כי בכל זאת הבנאדם ניסה לרמוז לנו פה משהו. אבל בכל הקשור לכסף ולכמה עניינים קטנים שהיינו שמחים שהמיסים שלנו יממנו גם אותם – נניח תחבורה ציבורית בשבתות, מערכת חינוך ממלכתית שבה מושקע בכל תלמיד סכום שאינו נופל מזה שמושקע בתלמיד בחינוך הדתי, דיור בר-השגה, שיוויון בנשיאה בנטל הביטחוני ובית משפט עליון ששומר על "ציביון החיים של המיעוט", כל מיעוט – כל אלה יכולים לחכות לאף פעם.
כי הכסף שלנו אמור לממן, הרבה קודם, את הכפלת תקציב הכוללים והאברכים, וגם את יתר דרישותיהן של מפלגות שלא מכירות בלימודי ליבה או בעבודה סדירה או בכמות צאצאים שמתיישרת איכשהו עם היכולת לפרנס אותם בכבוד. וזה עוד לפני המלחמות והמבצעים שיבואו, המגנומטרים הקדושים על ההר הקדוש והמטוס הממלכתי-פרטי והחיוני לחלוטין כנף-ציון (כנפצי, לחברים קרובים) – שכולם ישולמו ישירות מכספנו.
האם אנחנו בכלל אמורים לממן ממשלה שלא רק שלא מייצגת אותנו, אלא רואה בנו אבן-נגף בדרך להגשמת חזון הקמת בית מקדש שלישי על חורבות בית משפט עליון?
אבל הבעיה העיקרית שלי עם מרד מיסים היא שתי בעיות: קודם כל, לך תגיד עכשיו למעסיק שלי, "ידיעות", להפסיק לנכות לי מס באוטומט ופשוט לתת לי את כל הכסף במזומן בשקית (קטנה!). אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, אני רק תוהה עד כמה משאבי אנוש ומחלקת שכר יזרמו עם זה. הם חבר'ה נחמדים, אל תבינו, ותמיד באים לקראתי – אפילו נותנים שי קטן ביומולדת – אבל שמתי לב שהם לא אוהבים להתעסק עם מזומן. או כסף בכלל. בטח לא בהקשר של העובדים.
הבעיה השנייה היא הקטע הזה עם דמוקרטיה, שבמסגרתה גם אם אתה מיעוט שמדיניות הממשלה לא נראית לו, אתה מוזמן להמשיך לשאת בנטל ולהיות מיוצג. גם מפוני גוש קטיף שילמו מיסים לפני, אחרי ותוך כדי ההתנתקות, לא? כולנו מחויבים לשלם מס כחוק, בלי שום קשר למדיניות הוצאת וחלוקת הכספים של ממשלה מסוימת.
השאלה היא, כמובן, מתי החוק עצמו הופך לסתם המלצה לא מחייבת. האם זה קורה כשאמיר אוחנה שואל "למה אנחנו בכלל מזדעזעים מהרעיון של אי ציות לפסיקת בית המשפט?" או כשעו"ד טלי גוטליב אומרת: "כשבית המשפט פועל בחוסר סמכות, אני לא מכבדת את זה" ו"כשלעצמי אני מתעלמת מפסיקה".
כי אם ראשי מפלגת השלטון קובעים שהחוק לא מחייב – בעיקר במקרים שבהם הוא בא לך לא טוב – ייתכן שמרד מיסים הוא לגמרי לגיטימי. לא באים לי טוב, המסים האלה.
זה יהיה, כמובן, מרד שפוף (ותודה לגדי טאוב שהמציא את המונח כשעוד היה רלוונטי) כי מעטים מאיתנו מוכנים להיות ציפי רפאלי, וזה יהיה בעיקר מרד מטופש שלא מבין את השיעור הראשון באזרחות וגם לא את הישראליות עצמה.
הישראליות שאומרת: אנחנו בדבר הזה ביחד, וכל מי שמחורר חור בספינה מזיק לכולנו באותה מידה.
הישראליות שאומרת: אתם מקבלים מהמקום הזה את הדבר האחד שלא תקבלו בשום מקום: רשת ביטחון. וכדי שהרשת הזו תמשיך להיות פרושה מתחת לכולנו, אין שחרורים ואין פטורים (אלא אם אתם תלמידי ישיבות, ואז כן).
הישראליות שאומרת: אנחנו נצא לרחובות, לפעמים בהמונינו, אבל נחזור הביתה בזמן להשכבות ילדים ולא נשבור את הכלים.
פרננדו פסואה הציע סוג נוסף של מחאה ב"ספר האי נחת" שלו: "איני מכפיף את עצמי למדינה או לבני-האדם; אני מתנגד ללא ניע. המדינה יכולה לרצות אותי רק לצורך פעולה כלשהי. בכך שאיני פועל, היא אינה משיגה ממני דבר".
זאת נשמע לי כמו אפשרות ריאלית אם אתם משורר פורטוגלי. בישראל, מרד המסים שלנו יהיה לוודא שהם הולכים למקומות שאליהם מסים אמורים ללכת. מרד המסים שלנו יהיה לשלם אותם עד הגרוש האחרון, ולהחזיק את המקום הזה עד שהאור יעלה.

(פורסם בנובמבר 2022)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s