יש לימודים! שנת הלימודים – ותודה להוריי, לסוכן שלי וכמובן לאשתי, שבלעדיה מי ומה אני – נפתחה כסדרה. למרות שבינינו, גם אם שנת הלימודים נפתחת כסדרה, כולנו יודעים שהיא לא נפתחה כסדרה; היא נפתחה כפרק בודד, די קצר – משהו כמו חצי שעה מז'אנר הקומדיה בעיקר – שיסתיים מיד עם פרוס החגים.
המצב ידוע: מערכת החינוך הישראלית מתניעה מדי שנה ב-1 בספטמבר כמו קטר עוצמתי ונותנת גז היישר לתוך התנגשות חזיתית בערב ראש השנה. ואז שנת הלימודים מושבתת לעוד חודש לצורך תיקוני והוצאת נתב"גים.
ואז, סוף סוף, מגיע הזמן הזה בשנה המוכר כ"אחרי החגים, אבל גם לפני חגים אחרים".
ואז הילדים לומדים משך שנה שלמה, מלבד, כמובן, בערבי חג, חג, חול המועד, שמיני עצרת, צום גדליה כלשהו, משהו שקשור לזיכרון ותקומה – באמת, מספרם של החגים היהודיים והישראליים עומד על "יותר משיש לך זמן לספור" – ולזה תוסיפו חודשיים חופש גדול, השבתה, מגיפה, איחורים, חוסרים ובל"תמים.
כמה, בסוף, לומד ילד ישראלי בפועל? להערכתי, מתוך 12 שנות לימוד, חצי הולך על חופשות, רבע על השבתות, עוד רבע על הברזות, מחלות ו"לא יתקיימו היום לימודים" – ובסוף אתם נשארים עם חוק חינוך חובה שמחייב את כולם להשלים, בממוצע, עשרה ימי לימודים מלאים עד גיל צבא.
אולי אני מגזים, אז בואו נדבר במספרים אמיתיים. בואו נדבר על העובדה שהפער בין כמות ימי החופשה של ילדי ישראל לבין זו של הוריהם עומד על 66 ימים בשנה (באוסטריה מדובר על 43 יום, בדנמרק על 30). בואו נדבר על הסקר שהעלה ששליש מההורים בישראל נזקקים לעזרת סבא-סבתא בהשגחה על הילדים, ש-18 אחוז נאלצים פשוט לקחת את הילדים איתם לעבודה, וש-100 אחוז מרגישים אשמים.
גם אני מרגיש אשם. הילדים שלי מגמגמים את לוח הכפל, לא קראו ספר מאז "הארי פוטר וההורים שלא קולטים שהילד ממש קורא מרצונו", וגם מתקשים להסביר לי מתי ולמה הייתה מלחמה עולמית כלשהי מלבד מלחמת התור לבידוק הביטחוני, ואני מרגיש שהכל באשמתי.
גרוע יותר: באוגוסט האחרון הילדים שלי הלכו לי לאיבוד, וזה קרה פה בבית; הם היו פה, אבל – אם לצטט מהמשוררת נ. נו – לא פה. לא באמת פה. הם היו בשעה השישית לצריכת המסכים היומית הבולמוסית שלהם, ועשויים היו להתקבץ רק בשעות ההאכלה, מגיחים באיטיות מאזורי הקינון הטבעיים שלהם מול המחשב והטלוויזיה, נוהמים זה לעבר זו ולפעמים גם לעברי, ולעולם לא נשארים מספיק זמן כדי שזה ירגיש כמו, ממש, משפחה.
מכיוון שאני לא מגזים בסנטימטר עם התיאור הזה, אני מרגיש כמו ההורה הגרוע והמזניח ביותר בעולם בכל בוקר נוסף שבו אני מוכרח ללכת לעבודה ולהשאיר את הילדים מאחור עם מסכים שהם נדרשים לחמם לעצמם. אני הורה מזניח, כי זה מה שהחיים בישראל מכריחים אותי להיות. זה או להזניח את הילדים או את העבודה.
וזה קרב אבוד מראש. הוא אבוד בגלל עניין אחד: חוסר התיאום המוחלט בין לוח החופשות של ילדי ישראל – שהוא הדבר הנדיב ביותר בעולם היהודי מאז הברון רוטשילד – לבין לוח החופשות של הוריהם, המורכב ברובו מ"היית צריך להודיע שבועיים מראש, עכשיו אני לא יכול לאשר לך, אנחנו בתקופה מה-זה לחוצה".
תלמידים בישראל מקבלים – לא כולל השבתות ותוספות – סביב 79 ימי חופש בשנה. ההורים מקבלים, רשמית, 29 ימים, אבל לרוב זה נגמר בהרבה פחות. ואם פסח, נניח, נופל על סוף שבוע, הילדים ייצאו לחופשה של 18 יום וההורים לא יקבלו אפילו יום אחד. הגיוני בסך הכל.
התוצאה היא, בהכרח, הזנחה.
הילדים שלנו מוזנחים, נעזבים לנפשם, נמצאים עם עצמם והמסכים הרבה יותר מדי שעות ביחס לכל המלצה או מדינה בעולם. הילדים שלנו הם קורבן למערכת שלא רואה אותם או אותנו; היא רואה את רן ארז ויפה בן-דוד ותאוות הכוח שלהם.
כי אפילו בהצעה הפעוטה, המתבקשת, של הנהגת ההורים הארצית להוריד רק את ימי ה"אסרו חג" – חמישה ימי חופשה בשנה שמגיעים, כידוע, אחרי שהחג, ההורים, הילדים, העיסוקים וגם כל הקיצין כלו – לא הסכימה יפה בן-דוד אפילו לדון. עכשיו, במו"מ על פתיחת שנת הלימודים, אחרי שכופפו לה את הזרוע, היא הסכימה, בטובה, לוויתור על שלושה אסרו-חגים.
אבל כמובן שימי האסרו חג הם רק קצה הקרחון של הצעת החוק הבאמת מקיפה להתאמת ימי החופשה של ההורים והילדים שגיבשה, נכון לסיבוב האחרון, ח"כ שרן השכל. ההצעה הטובה הזו אומרת ככה: בואו נוותר על לימודים בימי שישי (חמישה ימי לימודים בשבוע מקובלים בכל העולם), בואו נתחיל את שנת הלימודים ב-1 באוגוסט במקום ב-1 בספטמבר באופן שיאפשר רצף לימודי קצת משמעותי יותר בין תחילת השנה ועד חגי תשרי, ולעומת זאת בואו נהפוך את החגים לחופשה אחת רצופה, מערב ראש השנה ועד שמחת תורה – כי ממילא כולם עושים גשרים.
נשמע הגיוני בסך הכל, לא?
גם יפה ורן אמורים להיות מרוצים, כי ההצעה שומרת על המספר השנתי הכולל של ימי החופשה של המורים כיום, וגם מאפשרת להם לקחת חמישה ימי חופשה בכל זמן שמתחשק להם, מבלי שיצטרכו להכריז על יום מחלה (כמו שהם נאלצים לעשות כיום כשהם זקוקים פתאום ליום חופש).
ומה הייתה תגובתם של ארגוני המורים להצעה הזו? אה, לא הייתה; הם החרימו מראש את הדיון שהתקיים בנושא בוועדת החינוך בינואר השנה, ולמעשה אמרו: אל תדברו איתנו בכלל. אנחנו לעולם – לעולם! – לא נזוז מילימטר לטובת הילדים, המורים, ההורים או הציבור הישראלי. זה אפילו לא עניין של הפסד ימי חופשה למורים – כי אתם הרי לא לוקחים להם אפילו יום חופש אחד; זה פשוט העובדה שאתם רוצים שנשנה משהו. כלשהו. כי מבחינתנו, מה שהיה הוא שיהיה לנצח נצחים, ועכשיו תביאו לנו עוד כסף.
אז כן; המורים באמת צריכים עוד כסף. אבל מערכת החינוך, וישראל בכלל, צריכים יותר מזה; אחד הדברים המיידיים הוא התאמה סבירה, חלקית לפחות, בין חופשות הילדים וההורים. ואביגדור ליברמן – פוליטיקאי שבאמת, אין לי שום דבר להגיד עליו מלבד "אלה 7 מיליון שקל בחשבון של הילדה שלך או שאתה ממש שמח לראות אותה?" – צודק לגמרי כשהוא דורש שינוי של לוח החופשות למורים. אבל בן-דוד וארז דוחים את הרעיון על הסף רק מכיוון שהם יכולים.
אז הנה מתחילה – אולי – שנת לימודים נוספת. ילד הולך ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים. וחוזרים הביתה לעוד עשרות ימים. זה מצעד איוולת ישראלי נצחי, אבל כולנו, מצד שני, כבר צועדים ממש מיומנים.

(פורסם בספטמבר 2022)