צמצם נוכחות

אנשים מבוגרים מתים סביבי.
אני לא מחדש פה שום דבר, אני יודע, מלבד לעצמי.
סיפרתי כאן לא מזמן על אבא של אהובתי, ששבת אחת אחר הצהריים, לאחר זמן ארוך של דעיכה, פשוט נשכב במיטה ומת בשלווה.
בשבוע שעבר, במקריות גמורה ובלי קשר, מתו אמהות של שתי נשים שאני מכיר. הן מתו, מה שנקרא, בהפתעה (כאילו מישהו מת עם הודעה, תיאום מראש וחתימה לשליח בדלת).
המיתות בושרו לי בנייד, ואז בפייסבוק, ואז דרך עוד ועוד אנשים שלא האמינו והיו המומים לגמרי, למרות שלא הייתה, בעצם, שום סיבה להלם; אלה היו נשים מבוגרות – המילה "זקנות" הזדקנה בעצמה ונאסרה לשימוש – וגם חלשות, בודדות רוב הזמן, ובסוף הן מתו כמו שהרבה אנשים מבוגרים מתים:
לא ממחלה מסוימת (למרות שאולי לא היו לגמרי בריאות), לא ממצב שהסתבך (למרות שאולי היו במצב), לא מאירוע פתאומי (למרות שבסוף-בסוף, משהו בכל זאת הורג אותך); הן מתו בעיקר מתוך חוסר רצון ועניין להמשיך. הן עזבו בעקבות "תחושת מיצוי", כמו שנהוג לומר על עזיבת מקום עבודה.
הן מתו מתוך איזו חולשה מצטברת, עייפות החומר, דעיכה הדרגתית, אולי גם דיכאון מעצם משקלן של השנים, שהופך כבד ומעיק משנה לשנה עד שנדמה שהוא כמעט מוחץ אותך תחתיו ולא מותיר עוד אוויר לנשימה. והזכרונות לא מרפים, וההווה פשוט מחליק ממך.
החיים די רגישים בקטע הזה; אם מאבדים בהם עניין באופן יסודי מספיק, הם מאבדים בך עניין בחזרה. "החיים נמשכים הרבה אחרי שהריגוש שבלחיות נעלם", שר פעם ג'ון מלנקאמפ, והמשיך לחיות הרבה אחרי.
בסוף המוות בא ולקח את הנשים האלה כמעט באגביות, ללא דרמה, כאילו במהלך סיור שגרתי.
זה מפחיד אותי נורא.
כי אני חושב על אמא שלי בדיור המוגן. גם היא איבדה עניין, ואת רוב זמנה היא מעבירה מעצמה אל עצמה ובחזרה. לפני שבוע הגעתי עם חבר פסיכו-גריאטר לביקור אצלה. היא ישבה שם על הספה הרגילה שלה מול הטלוויזיה, ניהלה איתנו שיחה ידידותית, הסבירה שהיא לא יוצאת הרבה מהחדר, בזמן שהחבר שלי ניסה לשכנע אותה שהיא מוכרחה לצאת ממנו לפחות פעמיים ביום, לקום באופן יזום מהספה מול הטלוויזיה, להגיח החוצה ולהשתתף באופן פעיל יותר במה שנהוג לכנות "החיים".
זה לא היה שונה בהרבה מהשיחות המעגליות שאני מנהל איתה, אבל אמא שלי רק הנהנה לעברו הנהונים קטנים, ובסוף נפרדה מאיתנו מבלי לקום מהספה. תנו לי לנחש שהיא על הספה גם ברגע זה ממש – היי, אמא!.
וגם זה מפחיד אותי.
כי באותו ערב ראיתי את ג'וני מיטשל על ספה משלה. כורסה, למעשה. היא ישבה עליה וביצעה – קודם בפנים קפואים ואז, כשהמוזיקה הישנה מוליכה אותה למקום הטוב שלה, תוך חיוך גדול – את הקלאסיקות הגדולות שכתבה בצעירותה, מול קהל דומע מהתרגשות בפסטיבל הפולק בניופורט.
גם אני דמעתי. לא יכולתי לבלום את זה. אני לא יודע אם בכיתי מהסיבות הנכונות – כלומר מהעובדה שזו ג'וני מיטשל בת ה-78, שחוזרת להופיע אחרי …. שנה, אחרי שכבר כמעט נלקחה מאיתנו בעקבות מפרצת מוחית, אחרי שכבר היה ברור שהיא גמורה וגוססת – אבל אני די בטוח שבכיתי מהסיבות הלא-נכונות:
שהיה בזה משהו מדכא כל כך. גריאטרי כל כך.
שלשמוע את ג'וני מיטשל המבוגרת שרה את "Both Sides Now" ו-"The "Circle Game תוך קשיים ניכרים, בקול נמוך בשתי אוקטבות מזה של האישה הצעירה שכתבה את השירים ההם, כשהיא נתמכת בזמרת הצעירה ברנדי קרלייל, שנראית קצת כמו בתה האוהבת והמודאגת – כל זה היה, בסופו של דבר, אירוע עצוב מאוד, והופעה קשה מאוד.
הזיקנה והמחלה לקחו ממיטשל את קולה, את המראה שלה, לא מעט מיכולותיה הגופניות, ונדמה לי שגם את שמחת חייה. לרגעים נדמה היה שהיא על הבמה רק כדי לרצות ולא לאכזב את האנשים הצעירים יותר שהקיפו אותה ועמדו משתאים מולה. את הקהל. את ברנדי. היא חייכה אליהם ונפנפה בכבדות רק כדי לספק להם את תמונת המחזור שביקשו. את עצמה עוד פעם אחת. את תחושת הניצחון – שלהם, לא שלה – על הזמן.
זה היה סוג של מסע אשכבה. וזה נראה כמו סוף.
סוף מפואר, יפהפה, מוקף הערצה ואהבה והתרגשות ומעריצים וקולגות, ועדיין – זו לא הייתה שום מסיבה.
אז אתם מוזמנים להאמין לעיתונות, שהשתפכה על העובדה שזה בכלל קרה, ושמיטשל לא ניסתה לשחזר על הבמה את מי שהייתה אלא אימצה את מי שהיא כיום – מבוגרת, חולה, מוגבלת – כאילו יש לה ברירה – והצליחה לתת, עם הרבה עזרה מחברים, הופעה שלמה.
אבל בסוף, לראות את ג'וני מבצעת, בערוב ימיה ומתוך מאמץ וחולשה, את השירים המורכבים שכתבה בשנות הנעורים הפורחות וביצעה אז מתוך איזו קלילות ויופי ופשטות וכוח – כן, היה לזה הדהוד רגשי, אבל זה גם היה כל כך עצוב, כל כך נורא. אם היה ניצחון בהופעה הזאת, זה היה ניצחון הזמן. הזמן עמד שם על הבמה ופשוט לעג לכולנו, אבל אנחנו לא שמנו לב; התרכזנו בלחפש שרידים לג'וני מיטשל.
והיא עצמה, נדמה, הייתה בכלל מעדיפה לשבת על הכורסה שלה בנוחות ביתה. כמו הנשים המבוגרות ההן שמתו לכאורה פתאום, כמו אמא שלי תבדל"א, נדמה היה לי שגם ג'וני כבר לא ממש בעניין, ושהחיים רלוונטיים לה באופן די מוגבל. שהיא בשלב הזה בחיים שבו גם דברים שרצינו בוודאות כל חיינו – ארוחה טובה, חברים קרובים, נסיעה לאיטליה – כבר לא ממש מעניינים אותה. העולם הולך ומתרחק.
ואנחנו מצידנו – עדיין בצד שרודף אחרי החיים – לא מבינים איך אנשים מבוגרים יכולים לאבד ככה עניין. איך – למרות כל נסיונותינו לחבר אותם בכבלים למצבר ולהתניע, להוציא אותם, לטייל איתם, להעלות אותם על איזו במה – הם מסרבים להידלק ולהיטען מחדש. הם מוותרים.
ואנחנו לא מוכנים לכבד את הבחירה הזאת שלהם, אבל אולי אנחנו צריכים. כי הם, בדיוק כמו ג'וני, כבר ראו את החיים משני הצדדים, ואין צד שלישי. ואנחנו מסתכלים עליהם, על האופן שבו הם מצמצמים נוכחות ומעורבות, ולא מבינים. "אי האפשרות הפיזית של המוות בעיני מישהו חי" נקראת העבודה המפורסמת ביותר של דמיאן הירסט – זו עם הכריש המשומר במיכל פורמלהיד. ומיטשל על הבמה בניופורט הייתה הדבר הזה; כריש משומר. כולנו משמרים בכוח את הכרישים של חיינו, ולא מוכנים לאפשר להם ללכת.
אולי לעולם לא נבין אותם עד שלא נגיע לשם. השאלה היא מה נכון לנו לעשות עד אז; להמשיך לנסות לגרום למבוגרים בחיינו להיאחז, לפעול, לצאת, להופיע, או להבין שאנחנו לא מבינים, ולהניח להם.
או פשוט לעשות את מה שעשיתי מול ג'וני מיטשל בת ה-78: לבכות. ואפילו לא לדעת על מה בדיוק.


(פורסם באוגוסט 2022)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s