לא צריך שתרימו לי נר

תקציר הפרק הקודם: נסעתי עם המשפחה לקאייקי כפר בלום והיה סיוט.
בפרק הנוכחי: שכנה שלי ניגשת אליי באיזה בוקר באמצע השבוע ואומרת משהו כמו "בול ביום שקראנו את הטור שלך, היינו בכפר בלום בקייאקים".
יופי, אני אומר לעצמי, אני כבר מכיר את השיחה הזאת. ניהלתי אותה מספיק פעמים בשבוע האחרון. עכשיו היא תגיד שכל מילה שלי בסלע, שכתבתי בדיוק את מה שהם עברו והרגישו שם, שאיזה מזל שיש אותי. אבל סבבה, אני בחור סבלני; למרות שהמחמאות וההזדהויות די חוזרות על עצמן, אני תמיד מחייך, מצטנע, ואומר משהו כמו "כן, לפחות יצא לי מזה טור".
ואז היא ממשיכה: "היה שם מדהים! נורא נהנינו!".
ברגע הראשון אני מסתכל עליה ותוהה אם היא סובלת מאירוע מוחי או שסתם מדובר בהטרלה קטנה בין שכנים, אבל ברגע השני אני מבין שהיא בהכרה מלאה ורצינית.
"את רצינית?" אני בכל זאת שואל, כי מה הסיכוי שהאנשים האלה היו במקום שבו אני הייתי וממש נהנו? מה הסיכוי שהיה להם "מדהים" לעמוד בתור נוהם ואגרסיבי לכרטיסים, ואז בתור נחש מתפתל אינסופי וכמעט אלים בתור לאוטובוס שייקח אותם לתור לסירה עם עוד מאות ישראלים מוטרפי-חום, עצבים ובחירות?
כלומר, מה פה בדיוק מהנה?
"לגמרי", היא אומרת לי, "היה לנו ממש כיף".
"לנו לא", זה כל מה שאני מצליח לחלץ מעצמי עכשיו.
"אולי פשוט לא הייתה מעורבת בזה מספיק בירה אצלכם", היא אומרת.
"באמת לא הייתה מעורבת בזה בירה", אני עונה, וחושב לעצמי שאין בעולם מספיק בירה כדי לגרום לחוויה ההיא להפוך ל"ממש כיף", אבל מה אני יודע; אולי הייתי צריך לתת לילדים בירה – בכלל, ייתכן שאלכוהול לילדים הוא הפתרון האולטימטיבי לאוגוסט.
אנחנו נפרדים כמו שני אנשים שמדברים בשפות שונות, ואני מתחיל לחשוב לעצמי: רגע, יש דרך, במקרה, שבה ישראלים שהם לא אני פשוט, בעצם, נהנים מכל זה?
הם נהנים מהדוחק, הצפיפות, הדחיפות, הצעקות, הפתיל הקצר, התורים, ההישג שבהגעה לראש התור, ביצוע הפעילות למרות הכל – אולי זה, מבחינתם, ניצחון מתוק? אולי הכל בשבילם "קטעים", הכל צחוקים, הכל נותן בראש, הכל אתם-לא-קולטים-מה-היה-לי, הכל הולך, הכל זורם ובכיף?
אולי זה רק אני שפשוט לא זורם? אולי, אם הייתי נותן צ'אנס, מוריד חולצה, אולי גם איזה צ'אפחה, אולי גם איזה בירה, כל החוויה ההמונית הזאת הייתה הופכת למשהו בלתי נשכח במובן הטוב של המילה? אולי בעצם אני הבעיה?
"טוב, מה באת עכשיו להוריד לנו?" אומר חבר שלי כשאני משתף אותו ועוד חבר בכל המחשבות האלה בזמן שאנחנו יושבים בקפה השכונתי. "סליחה", אני אומר, "לא התכוונתי להוריד".
ואז אני חושב לעצמי שזאת בעצם כל הבעיה: שאני מוריד. אני בנאדם שרואה את הרע, את הקושי, את התור, את הגיהנום שהוא הזולת, את אי-הנחת הנצחית שבכל דבר.
אני הבנאדם ששונא את תל אביב החולדאית – כלומר את אתר הבנייה וההריסות שהפכה להיות – בזמן שאנשים אחרים עומדים בתור כדי לשלם 12 מיליון שקל לדירה במרכז העיר החרב, או לשכור כוך וקורקינט בשכונת שפירא המוזנחת. אני הבנאדם שמגיע לשער הטיסה חזרה לישראל – לרוב בקצה המרוחק של איזה טרמינל אירופאי – ומצטנף בפינה עם אוזניות כדי להציל לעצמו עוד כמה דקות נטולות ישראל, ואז מתכווץ במקומי כשהם שוב, עדיין, עד מתי, מוחאים כפיים בנחיתה.
בשעות הערב, כשהילדה חוגגת בסלון את "הכוכב הבא" – תוכנית שלהערכתי משודרת מלכתחילה בווליום גבוה יותר ומשלבת צהלות, ביצועי פח לשירים איומים מלכתחילה ואמביינס כללי שהחוק מאפשר להזמין משטרה כדי להפסיק אותו אחרי 11 בלילה – אני סובל בשקט, עד שאני כבר לא יכול לסבול בשקט ומבקש ממנה להנמיך, או לעבור לאוזניות, או פשוט ללכת לראות את זה במקום שהוא לא הסלון.
אני מוריד לה. אני מוריד לכולם. אני פשוט לא נהנה מספיק משום דבר – כולל הדברים שנדמה שאנשים אחרים מסוגלים להתפנן עליהם בקלות.
מצב הבית שלי. מצב הילדים. מצב החופים. מצב החניה. אתר הבנק שגל תורן חוגג בריקודים. ואוגוסט בישראל. ובאירופה גרוע יותר ובלי מזגן ועם זמרת בלובי. ובנמלי התעופה סיוט.
למה אני מוריד לעצמי ולכולם?
עכשיו; יכולתי לחשוד שיש לי איזו בעיה מובנית במנגנון ההנאה, משהו שמוסך טוב – ברמה הנפשית, אני מתכוון – יוכל אולי לטפל בו. אבל לא; אני דווקא נהנה לגמרי במקומות, ברגעים, בסיטואציות שהם, נו, מהנים. אני מסוגל להנות, נשבע, ואפילו לדעת בזמן אמיתי שעכשיו טוב, ממש טוב. זה פשוט לא קורה הרבה (או בכלל, באוגוסט).
אני מסוגל להנות כשהדברים קורים כמתוכנן וכמובטח. כשאין בהם וולגריות, עדריות, תחרות המונית על משאבים מצומצמים, מצוקות אקלימיות מיידיות. כשיש בהם שקט, או רעש, שעובדים כמתוכנן. בקיצור, כשאין בהם כל מה שהשכנה שלי תופסת כ"ממש כיף".
וזה אומר שבקנה מידה ישראלי, אני מוריד. אני לא פאן.
ואני בחברה טובה, כלומר גרועה, כי האחרון שהסכים לצאת מהארון בקשר להיותו לא-פאן היה הזמר האגדי טום ווייטס, שאמר: "אני לא עושה פאן. בעצם, פעם אחת עשיתי. ב-1962. שתיתי בקבוק שלם של סירופ נגד שיעול ונסעתי במאחורה של לינקולן כחולה להופעה של ג'יימס בראון עם כמה חברים מקסיקאים. אבל 'פאן' זו לא מילה שאני אוהב. היא כמו 'פולקסווגן' או 'שמן פאצ'ולי' או 'כרוב ניצנים'. היא עושה לי לא טוב".
ווייטס הוא באמת מוריד. המוריד הכי טוב בעולם. אבל בישראל אין למורידים סיכוי. אתה חייב להרים כל הזמן, גם ובעיקר כשהכל רע. רוב הישראלים למדו, כנראה, שכאוס – מצב העניינים הישראלי הצפוי – הוא הפאן הטוב מכולם, והם מחבקים את התפיסה, וכל ישראל מרימים זה לזה, וכולנו מתבקשים עכשיו להרים כל היום. להרים אירוע. להרים למישהו. להרים את המקום. וחובת ההרמה הפכה לחזות הכל: או שאתה מרים, או ששב בשקט בבית.
כולם מרימים: עומר אדם מרים. אסי ורותם מרימים. נונו ונועה קירל מרימות. ישי ריבו וחנן בן-ארי מרימים. נינט ושירי מרימות. יוטיוברים מרימים. ברסלבים מרימים לאלוהים. ריקלינים מרימים לביבי. אפילו מנחם הורוביץ מרים. אפילו קובי מרימי.
רק אני מוריד.
אני לא לבד, לדעתי. יש עוד איזה שלושה-ארבעה. אנחנו קבוצה קטנה אבל איכותית של ישראלים שלא מעוניינים להשתתף בשום מקצה הרמות, וגם לא צריכים שירימו לנו. השאלה היא אם יש לנו סיכוי. להנות, כלומר. ממשהו פה בסביבה. שלחו המלצות למייל. אולי אפילו נקים קבוצת תמיכה שבה נעשה הכל מלבד דבר אחד: נרים זה לזה.

(פורסם באוגוסט 2022)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s