תאונות דרכים הן לא העניין שלי. גם לא שלכם. תאונות הן העניין של מי שמעורבים בהן, לא? זו, באופן כללי, הגישה שלי. בטח גם שלכם. תאונות הן משהו שקורה בחדשות, לא פה אצלנו.
וזה קורה בחדשות רק בימים שבהם משעמם מדי, לא?  בימים שבהם אין שום דבר דחוף יותר – נניח איחודי רשימות, שביתות, עזה או משהו, כל דבר, עם ביבי. כשאין שום דבר כזה – תביאו תאונות. היו תאונות, לא?
תמיד יש תאונות – בעיקר בסופי שבוע. "סוף שבוע קטלני בדרכים" – תגגלו את זה, אנחנו לא מקוריים במיוחד בכותרות. אנחנו נותנים את הכותרת הזו לפחות פעם בחודש, וצריך לתהות איך זה שגלגל"צ לא יצאו עדיין עם "סוף שבוע קטלני", שירים שקטים לרגעים שאחרי שצוותי ההצלה והחירום עזבו את המקום.
לאף אחד לא איכפת מספיק. זה לא איום קיומי, נכון? זה לא איראן, שממש הורגת פה ישראלים ביומיום; אלה רק 340 ישראלים בשנה ממוצעת שנהרגים בכבישים כבר עשור.
תאונות הן מבחינתנו גזירת גורל. מכת ברק. כוח עליון. לא תלויות בי, לא קשורות אליי וגם לא יקרו לי. אפשר לדפדף?
עקרונית הייתי מדפדף – לרוב אני מדפדף – אבל אז, תמיד, מגיע הסיפור האחד שהופך לי את הקרביים. בחודש שעבר זה היה הסיפור על לירון ברמי בת ה-14, ילדה חמודה שעברה עם משפחתה מפתח תקווה לשדרות והייתה בדרכה להיפרד מחברתה הטובה בפתח תקווה. היא לא הספיקה להיפרד. היא חצתה כביש במעבר חצייה, ומשום מקום הגיח במהירות נהג שנכנס בה והרג אותה, כנראה במקום.
הסיבה לתאונה? "אי ציות לרמזור אדום", המשטרה מסרה, אבל סירבה להתחייב האם הנהג לא ציית או שברמי חצתה באדום. זה בכלל משנה? כי אפילו אם לירון חצתה באדום, עדיין היא הייתה הולכת רגל על מעבר חצייה, והנהג, בן 40, דהר ברכב ממונע ואמור היה להסתכל קדימה ולהיכנס לצומת מרומזרת במהירות שמאפשרת בלימה בכל מקרה. אבל הנהג שהרג את לירון ברמי לא היה במצב לעצור; הוא שעט קדימה. "הנהג רוצח כי הוא היה יכול להוריד את הרגל מהגז ולהאט", אמרה בפשטות, ובצדק, אושרית ברמי, אמה ההרוסה של לירון.
בינתיים, אגב, הנהג "עוכב לחקירה ושוחרר בתנאים מגבילים", כי למה למנוע מהאיש להסתובב בחוץ ולחפש לעצמו עורך דין טוב שיוציא אותו מזה בעבודות שירות כמקובל.
ואז בא הסיפור עם הפרופיל התקשורתי הגבוה יותר: נירו לוי.
לא ילדה אנונימית וחסרת הגנה בת 14, אלא גיסנו בכבודו, על אופנוע כבד. טנדר פגע בו, והנהג חשוד שחצה את הצומת באור אדום. לוי מאושפז במצב קשה, לנהג שללו רישיון ל-60 יום, נראה מה בהמשך, אל תצפו ליותר מדי.
ככלל, נהגים קטלניים נענשים במיידי בהליכה ברגל, ובהמשך בעסקת טיעון מקלה. קצת כמו האחים בלוז בשעתם, הם לרוב פשוט קמים מתוך הריסות המכוניות, מנערים את האבק מבגדיהם וממשיכים קדימה בחייהם.
בתיקים של תאונות קטלניות שלא זוכות לפרופיל תקשורתי גבוה, בתי המשפט בישראל נוטים להסתפק בעונשים של כמה חודשי מאסר, שלפעמים הופכים לעבודות שירות (מאז אפריל 2019 ניתן להמיר עונש מאסר של עד תשעה חודשים בעבודות שירות). התוצאה אבסורדית: נהג אוטובוס זעיר שנסע לאחור בידיעה שמצלמת הרוורס שלו לא עובדת דרס פעמיים אישה שצעדה באיטיות עם מקל, וסיים עם שישה חודשי מאסר שהפכו לעבודות שירות. נהג משאית שדרס הולכת רגל סיים עם שמונה חודשי מאסר. והבאים בתור כבד בדרך: נהג הקטנוע בן ה-23 שהרג הולך-רגל בן 81 בחיפה לפני שבועיים נראה "נסער, ולא נזקק לטיפול רפואי". נותר רק לנחש איפה ירצה עבודות שירות. הנהג שדרס את את שני נהגי האוטובוס יואב חדרי וחנוך טלקר, שחצו כביש בניסיון לעזור לנהג רכב שנפגע בתאונה אחרת, "עוכב לחקירה", ואפשר רק לקוות שהספיק הביתה בזמן לארוחת ערב.
אבל עזבו; אם אתם על הכבישים, אתם יודעים טוב יותר: האכיפה תמיד שולית והבריונות תמיד בחזית. יחתכו לכם נתיב, יעברו באדום, יעקפו אתכם מימין ומהשוליים וגם מצידו השני של פס הפרדה רצוף, לא יחלמו לאותת וגם יידחפו בכוח לפנייה שלכם כי למי יש כוח לעמוד בתור בצורה מסודרת מלבד לפראיירים שאתם. שאני.
כל זה קורה כי אין מי שימנע מזה לקרות. אין נוכחות משטרתית גדולה מדי בכבישים, אין מסוק משטרתי בשמיים שיוכל להבחין בעבריינים ולפנות במהירות פצועים לבתי חולים. ובתי המשפט – דיברנו עליהם; הם אוהבים לתרום כוח אדם חינמי למוסדות שזקוקים לעובדי שירות.
וכן, אני שומע אתכם שמה: 52 אחוז מהתאונות הקטלניות אכן נרשמות באחריות נהגים מהמגזר הערבי. הנה אמרנו את זה. הרווחנו משהו מזה שאמרנו? מערכת האכיפה, ההרתעה והענישה לא עובדת מולם בדיוק כמו שהיא לא עובדת מול נהגים מכל המגזרים האחרים.
אבל העניין האמיתי הוא, כמובן, לא שום מערכת; הוא אנחנו.
כלומר, מה הבעיה שלנו, בעצם, לנהוג כמו בני אדם? הרי אין לנו באמת בעיה כזו. זה אפשרי. מניסיון. אני יודע את זה כי אני, למשל – סתם דוגמה מקרית שקפצה לי לראש – עושה את זה. זה לא מסובך לי במיוחד. אני נוהג בביטחון, לפעמים אפילו במהירות, אבל תמיד חוקית. אני נעצר באדום, נוסע בירוק, מעיף את הנייד מהיד בצהוב. אני עומד בסבלנות שאין לי – אבל אני משאיל קצת מעצמי של אחר כך – בתור המשתרך לפנייה ימינה או שמאלה. אני עירני. מסתכל סביבי ובמראות וקצת רחוק יותר קדימה לקראת מה שמתקרב. אני נוכח בכאן ובעכשיו של הנהיגה שלי.
כל זה לא מבטיח לי כלום כמעט, אני יודע; תאונות יכולות לקרות בשנייה של אובדן ריכוז או באשמתו המוחלטת של נהג אחר. ועדיין; זה עוזר. זה מקטין סיכונים באופן ממשי. זה מוריד משהו מהאגרסיה הכללית על הכביש – ואם נהגתם פעם באזור סיליקון ואלי אתם יודעים שיכולה להיות גם נהיגה לחלוטין נטולת אגרסיה, בואכה פלגמטית. זה יופי. זה נהדר לכולם.
מה בעצם הבעיה של אנשים לנהוג בצורה כזאת? אני מניח שזה לא שונה מלשאול "מה בעצם הבעיה של גברים לא להטריד". ובכן, אין בעיה. שום בעיה. זה לחלוטין ניתן. ומכיוון שזה לחלוטין ניתן, אין שום סיבה להקל בעונשם של מי שבכל זאת בוחרים אחרת. למעשה צריך להרתיע עד הסוף וללא רחמים. אין שום סיבה שנהיגה תמשיך להרוג כ-340 ישראלים בשנה ולעשות את המוות לעוד כמה מיליוני ישראלים על הכבישים. אולי כהתחלה, פשוט תנהגו בהיגיון. לנון אמר את זה לפניי: זה קל אם מנסים.

(פורסם בספטמבר 2022)