השקט שלא נשאר

לא יודע מה חשבתי לעצמי כשגררתי את המשפחה ל"קיאקי כפר בלום". בעצם אני די יודע מה חשבתי לעצמי: שאנחנו נפליג בקיאק, או בסירת גומי, או באבוב, באזור כפר בלום. נשמע סביר, לא?
הם ממש גדולים בביזנס, כפר בלום. לטענתם הם מהראשונים שבאו עם הקונספט הזה של לקחת משהו מתנפח, לשים אותו על מי הירדן ולהתיישב בתוכו בצרחות כי המים קפואים מכדי לסתום בקשר לזה. ובאמת, מי לא שמע על קיאקי כפר בלום. אמרת קיאקים –  אמרת כפר בלום. זה לא אני המצאתי; זה אשכרה הסלוגן שלהם כשאתם מטלפנים לשאול איך זה הגיוני שבאתר שלהם, כשרוכשים כרטיס, לא צריך לתאם מועד ושעת הגעה.
"לא צריך לקבוע מראש", ענתה לי הפקידה. "פשוט תגיעו מתי שאתם רוצים".

וואו, אמרתי לעצמי. אף אחד כבר לא רוצה להפליג בירדן, הא? החבר'ה האלה כל כך פנויים ומחוסרי תעסוקה עד שהם בטח יושבים שם בדד לחוף ירדן ורק מחכים שמישהו סוף־סוף יבוא ויבקש לשכור מהם קיאק – לכן לא אכפת להם בכלל מתי תגיע.

אז הגענו.

אולי הייתי צריך להתחיל לחשוד כשהתברר שהחניון מלא עד אפס מקום ושאפשר לחנות רק בשדה הסמוך. אבל הנחתי שיהיה בסדר; בכל זאת המסכנים האלה יושבים שם עם הסירה שלהם ורק מתים שמישהו יבוא לשכור אותה מהם. כשנכנסנו למתחם והפכנו חלק מנחיל אינסופי, עצבני, של ישראלים שכולם נראו, משום מה, כאילו הם רגע לפני או אחרי קטטה המונית בכניסה למסעדה באילת – באמת, מפלס העצבים הכללי פשוט איית באוויר את המילים "יאללה מכות", וכולם צעקו על כולם ודחפו את כולם כל הזמן – ובכן, פה חשדתי.

אולי אנחנו בכל זאת לא היחידים שהגיעו היום.

נעמדנו בתור לכרטיסים – אחרי שהתור נתקע רק פעמיים על ידי חבורות שתיקשרו ביניהן בדיאלקט לא מוכר של נהמות – והצלחנו לקנות, ואז שאלנו איפה פה הסירה, והבחורה הצביעה לאיזה כיוון ואמרה: "אה, אתם צריכים לעלות משם לאוטובוס שייקח אתכם".

הסתכלתי בכיוון הכללי שאליו היא הצביעה, ושם זה היה: דיסנילנד. כלומר, תור של דיסנילנד, רק בגרסת אוגוסט ישראלי חלסטראי. הנחש המתפתל היה אינסופי. מאות אנשים עמדו בו, מאולצים להתפתל על ידי ברזלים ארוכים, כולם מחכים לאוטובוס שיבוא וייקח אותם לאתר השיט ומסתכלים זה על זה במבט של "הייתי פה לפניך, ואם זה לא מתאים לך, אני יכול להתאים אותך לזה".

רק המחשבה על להצטרף לתור ולעמוד בתוך הגוש הרוטט מאלימות כבושה הזה במשך שעה, תוך שאנשים זרים דורכים לי על הרגל ונושפים עליי את הקוביד, גרמה לי לתהות מה, בעצם, הקשר בין הדבר הזה שאני מתיימר להיות בו – חופשה מרגיעה בצפון עם המשפחה – לבין הרגע הנוכחי.

הילדים נראו מבוהלים ממש כמוני לנוכח הכאוס וההמון המוטרף מחום, ורק אהובתי עוד התעקשה ש"באנו לעשות כיף, אז בואו נעשה כיף!". אבל איכשהו, ההצטרפות לתור לאוטובוס שיוביל אותנו, אני מניח, לנקודה בנהר הירדן שבה כל מאות האנשים האלה יעמדו בתור כדי לקבל את הסירה שלהם, ואז יפליגו בתור מנקודה לנקודה בנהר – כל זה נראה כמו ההפך המילוני מכיף או מאיזה חלום על יום רגוע בנהר. זה נראה יותר כמו בוקר הפלישה לנורמנדי. כמו סיוט. כמו כל מה שאתם לא מחפשים בחופשה: זה לא היה יפה, רק מכוער. זה לא היה רגוע ופסטורלי, רק צפוף, מיוזע ואסתטי כמו כל מפעל נקניקים.

הבנתי שאין, ולעולם לא יהיה במהלך האירוע הזה, רגע אחד של קסם. הרגע האחד שבשבילו יצאנו בכלל מהבית; הרגע שבו אני אהיה שם, עם הילדים שלי, בתוך איזו סירת גומי, ואנחנו נהיה מוקפים באיזשהו יופי, או איזשהו שקט, ונוכל פשוט לצחוק או סתם להתמסר לרגיעה ולהיות אסירי תודה על החיים האלה, על הרגע הזה.

לא; אין סיכוי שרגע כזה יופיע.

אמרתי להם "טוב, עד כאן, הדבר הזה גדול עליי", והילדים זינקו בשמחה והקלה לכיוון המכונית, ונטשנו את המקום כמי שקיבלו העברה מאגף האסירים המסוכנים לאגף הצווארון הלבן.

למחרת הגענו לפארק הלאומי אכזיב – אולי כי אנחנו לא לומדים ואולי כי זה אחד המקומות שילדותי החיפאית כרוכה בהם – ופילסנו דרך בין עשרות האוהלים והמנגלים שהונחו על הדשא שהצהיב מזמן בשמש האכזרית, והיה שם רגע אחד של קסם, כשהחוף המושלם הזה, עם מי טורקיז שבפריימינג מסוים יכולים כמעט להתחזות לתאילנד – נגלה לעינינו. המקום הזה יפה כל כך! כלומר, הים שלו. המקום עצמו מכוער כל כך.

הייתה שם רק סככה אחת קטנה למטרות צל, ומתחתיה הצטופפו, להערכתי, כשליש מהישראלים שנשארו באוגוסט בארץ, אבל הצטרפנו אליהם. הים היה פשוט יפה מכדי לוותר. נכנסנו לטורקיז הצלול הזה – כל מה שהבטיחו בפוסטר, באמת – ואז יצאנו מהמים והלכנו משם, דרך ההמונים, דרך ערימות הדבורים בכניסה למלתחות, דרך המלתחות המוזנחות, דרך עשן מנגלי הצהריים.

וחזרנו לצימר שלנו, ולא היינו צריכים כלום יותר מזה. השקט חיכה לנו שם. השקט שכבר אין להשיג, נדמה לי, כמעט בשום מקום בישראל שמנסה להציע לך כזה. כלומר, אתם יכולים לשלם סכומי עתק מופרכים למקומות כמו "בראשית" או "פרא" ולקבל בתמורה כמה מטרים מרובעים מהפסטורליה המהונדסת שלהם, אבל מעבר לזה, ישראל הרגועה, השלווה, הזורמת, לא מתקיימת יותר בשום מקום טבעי שאתם יכולים להעביר בו יום קסום.

אנחנו יותר מדי אנשים, על מעט מדי מקום, כולנו רוצים את אותם דברים – פיסת מים וטיפה דשא וחתיכת שמיים – ואין לנו סיכוי. ומה שגרוע יותר; התרגלנו. אנחנו יודעים שנגיע וכולם יהיו שם. אנחנו יודעים שזה יהיה דלהי פינת כלכותה, שזו תהיה איזו אלונית פינת שלטי פח, ידוע לנו שלא תהיה דקה שקט.

ובסוף, רק מקומות שמצליחים להפקיע לעצמם משהו ממעט הקסם שנותר ינצחו. זו הסיבה שקיבוץ ניר דוד מוזמן, מבחינתי, להמשיך להתעקש על חתיכת האסי שלו. לא הייתם מתנהגים אחרת במקומו. כי בסוף, כשאתם צריכים את רגע הקסם הפרטי או המשפחתי שלכם, האופציה היחידה היא למצוא את הנקודה שתהיה כמעט, או לגמרי, רק שלכם. שתהיה, לשנייה אחת, מרחב שאתם לא מוכרחים לחלוק עם עוד 500 ישראלים וההעדפות שלהם. לרוב פשוט מדובר בחדר שלכם במלון, או אפילו בבית.

כלומר, זה או זה, או שכולנו צריכים להתחיל לראות את הקסם המיוחד שבכיסאות מתעופפים בתור לכניסה למסעדה באילת. תנו לנו עוד עשור, וגם זה ייראה כמו ישראל הקסומה של פעם.

(פורסם באוגוסט 2022)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s