זו הקורונה אשמה.
אני יודע; לאף אחד אין כוח לשמוע על זה שוב, ובכל זאת, תנו לי להחזיר אתכם רק לשנייה לזמן השחור – זמן הסגרים בבית, הזמן שבו לרגע חשבנו שהעולם נסגר על מנעול, ומתוך החשש הזה התחלנו להתגעגע לכל המקומות שלא הספקנו.
כלומר, התגעגעתי גם לפריז, לניו יורק, לפירנצה, בסדר, אבל בעיקר התגעגעתי לכל המקומות שלא הייתי בהם; מקומות של יופי בלתי נתפס, של טבע עוצמתי, של בתים מרהיבים בנופים פראיים. התגעגעתי לאגמים, לחופות עצים, לחופי טורקיז, למפלים – כל הקשקוש האינסטגרמי שביומיום הבלתי-מגיפתי אתם פשוט מסירים עוקב מהאידיוט שהעלה (בסדר, אתה באינפיניטי-פול עם הילדים בזמן שאני פה בסחוניה של החיים בדרום ת"א. תתפגר). כל זה נראה לי בימי הקורונה כמו העולם האבוד;  העולם שהחמצתי כל חיי ועכשיו סופית.
ובלילות הייאוש ההם, משוטט עם הכלבה סביב הבית ומתערה בטבע התל אביבי הפראי של מחית גולגלך פיקוס שנשרו מהעצים המפויחים, הבטחתי לעצמי דברים. נכון, כולנו הבטחנו לעצמנו דברים בקורונה, רובם קשורים במחמצת ביתית, אבל אחר כך שכחנו מזה.
אני הבטחתי לעצמי את נורבגיה.
ראיתי את נורבגיה באיזו סדרת דוקו בנטפליקס. שאלתי אותה אם היא באה לפה הרבה, והיא רק גיחכה. הבנתי שאני אצטרך לבוא לקראתה. הבנתי גם שנורבגיה, המקום הזה שבתפיסה המקובלת שמור לפנסיונרים שלוקחים שיט תענוגות באיזה פיורד שיקצר את חייהם מרוב שיעמום – היא בעצם כל מה שהזיתי עליו. המפלים, האגמים, ההרים, הטורקיז, הבתים הישנים עם הגגות המשופעים שדשא צומח עליהם, והילידים – צאצאי הוויקינגים – המסתפקים כל חייהם בקולינריה נחותה המורכבת מדגים קרים ומוס בטעם מוזר – נורבגיה הזאת היא החלום!
נורבגיה היא האלדורדו שלי, המקום שבו מונחות, זו לצד זו, כל הזיות החזרה לפשטות, לצלילות, לאופניים על כביש צר ומתפתל, לרסיסי מפל עצום העוטפים אותך בקרירות – ועוד קלישאות של מאגרי צילומים מסחריים ובלוגרים עם שיער טוב יותר משלי.
אני אסע לנורבגיה, אמרתי לעצמי. דבר שני שאני עושה אחרי שאני יוצא מזה וקונה מתנות לכולם.

*

לא לקחתי בחשבון, כמובן, שנורבגיה לא מעניינת אף אחד בישראל, שלאנשים לא ברור מה איבדת שם, ושבמצעד המקומות שישראלים חולמים לנסוע אליהם נורבגיה ממוקמת קצת אחרי דנמרק ומעט לפני נמיביה.
בסוף, אחרי שהצפתי לו את הווטסאפ בתמונות של פורנו-נורבגיה (סלעי ענק דקיקים מעל פיורדים מדהימים! כבישים מתפתלים בתוך הרים ירוקים!) הצלחתי לשכנע את אחי לבוא איתי – השיקול המרכזי שלו היה הומניטרי – אבל אחרי ששמע על הבלגאנים בנמלי התעופה, גם הוא הודיע שבעצם אולי נדחה את זה לשנה הבאה.
זין, אמרתי לו באופן מאוד לא נורבגי. אם המגיפה לימדה אותי משהו זה שצריך לחיות כל יום בחייך כאילו הוא היום האחרון לפני הסגר, ואני נוסע לנורבגיה עוד היום. או השנה.
ואם צריך, אני אסע לבד. פשוט ככה. מה רע. כבר טיילתי לבד בעולם – הייתי בן עשרים, העולם היה אז בן שלושים – אבל אני זוכר שנהניתי. כן, אני אעשה את הגלי עטרי – רק מה שאת אוהבת – ויהיה לי זמן לדבר, לשם שינוי, עם עצמי.
זה הפחיד אותי, כמובן. לא הייתי לבד ליותר משעתיים רצוף מאז שאני זוכר את הילדים, אבל רציתי לחזור לשמוע את עצמי לאורך כמה ימים רצופים, גם אם זה יהיה עצמי מבוהל, עצמי מבולבל, עצמי שואל שאלות, עצמי שמבין שבעצם הוא לא יכול יותר לבד.
והיתרון בלנסוע לבד הוא שאין לך את מי לאכזב או לרצות מלבדך.
ככל שמועד הנסיעה התקרב, וגם כשהגיע, החרדה הציפה אותי; לא רציתי לגמור "עוברת אורח" בצרפת – הסרט הישן ההוא על הבחורה שנודדת לגמרי לבדה במרחבי צרפת הכפרית ובסוף, ספוילר, מתה – או קרואק באמריקה או סרנה בפורטוגל או לופו בניו יורק. רציתי, בסך הכל, להיות שקד בנורבגיה.
הגעתי לטיסה, כמתוכנן, פקעת עצבי אכולת חרטה. המטוס המריא בזמן. ככה זה כשאתה נוסע בספטמבר, נגד כיוון העולם; זה עושה טוב לשניכם.

*

נורבגיה. וואו.
זהו, אפשר לגמור פה, לא?
אתם יודעים שהיא וואו. אתם יודעים שנורבגיה משקעת אתכם ביופי בלתי נתפס, פראי, לא מבוית אבל נגיש מאוד, ובעיקר מתמשך. כל הזמן. בכל פינה סביבכם. אתם מוקפים ביופי אפילו כשאתם על הכביש המהיר (האיטי למדי).
כי נורבגיה היא לא מסוג המקומות האירופאיים שבהם אתם נוסעים איזה זמן כדי להגיע למקום היפה ההוא שהמליצו. לא; היופי פשוט נוכח ללא הפוגה, ואחרי כמה ימים הופך כמעט טריוויאלי, לפעמים כבר מעייף. מתישהו לאורך הדרך אתם לוקים בתסמונת רעלת האגמים, כי כמה פיורדים ואגמים מושלמים בנאדם יכול לראות? בראשון אתם "וואו", בשני אתם "מדהים", בשלישי אתם "אין דברים כאלה" בשביעי אתם "אה, יש דברים כאלה, ראיתי אותם לפני עשר דקות".
ועדיין אתם ממשיכים לעצור את הרכב כל עשר דקות באיזו נקודה שחייבים – אין, חייבים – לצלם ממנה.
כמובן שאני נעצר תמיד בנקודה הלא-נכונה. הנוף משם כל כך מדהים שאני מוכרח לעצור ברגע זה, לצאת מהמכונית, לשאוף אותו פנימה ולצלם. ואז אני חוזר למכונית, ממשיך עוד חצי דקה, ומייד היא מופיעה: ה-נקודה. הנקודה האידיאלית שבה הייתי אמור לעצור ולצלם את הדבר הזה! ותראו, המקום הזה אפילו מסודר! מיקמו אותו בנקודה האופטימלית, הקימו גשרים ומרפסות ותצפית, עשו הכל בשבילך. אבל לא, אתה עצרת חצי דקה קודם כי חשבת שאין יותר טוב מהנקודה שבה עצרת. כי קפץ לך הישראלי ואתה רגיל לקחת מה שיש ברגע שיש.
ועדיין, בכל נקודה או אנטי-נקודה מישהו עוצר. אנשים נעצרים כמוך בשולי איזה מקום רק כדי לצאת מהמכונית, ומחייכים זה לזה כאילו אמרו: לעזאזל, איזה מזל אדיר יש לנו שאנחנו כאן היום במקום הזה, בשמש הזו, ולא בשום מקום אחר, הא?
ואני בכלל הגעתי מחוויית הקיץ האחרונה שלי בקייאקי כפר בלום. הגעתי לכאן מתוך התופת הבוערת ההיא כמו בכסא מפלט, רק כדי לגלות שנורבגיה צוחקת עליי. היא באמת ההיפך המילוני מישראל, נורבגיה, וככל שהעברתי את הקיץ האחרון בחיפוש נואש אחרי מאגרי מים לילדים ולעצמי – חתיכת כנרת, פיסת ירדן, סנטימטר מימדיון – נורבגיה פשוט לועגת לרש שאני ולמקום שממנו הגעתי – מדינה שהפארק הלאומי הפופולרי ביותר בה הוא הסחנה. באמת, תראו לנורבגיה את הסחנה והיא יורה בעצמה. כי כמויות מי השלגים שנופלים כאן לאורך כל ימות השנה ומתנקזים לפיורדים – יותר מאלף פיורדים – ואגמים, וסתם מאגרי מים צלולים, היא פשוט אבסורדית ביחס למחסור הישראלי הנצחי.
בישראל אתם מוכנים לנדוד שעות בפקקים תמורת פיסת כנרת או זוויתן? נורבגיה מגחכת עליכם; קחו אגם צלול אינסופי, קחו פיורד מתפתל, קח את הכחול הכי רוגע שתוכלו לדמיין בכל מקום, כל הזמן, בכל גודל.
אתם בכביש המהיר (גם כן מהיר. 80 קמ"ש גג – מעבר לזה אתם עבריינים)? הנה פיורד שיתפתל לידכם מימין. עכשיו משמאל. אמרתם נהר? הנה נהר צלול, ארוך ושוצף יותר מהירדן שפשוט ינוע לידכם באשר תנועו. מחפשים מפל? יש אחד טבעי 100 מטר מהמלון – אפילו סידרו ריצוף מתחתיו, שיהיה לכם נוח להתקלח במי שלגים טריים.
צריכים כבישים מסודרים, מהונדסים, יפהפיים, שנעים בתוך רשת מנהרות ארוכות דרך ההרים, או מתפתלים עליהם בזיגזגים ג'יימס-בונדיים? הנה אחד. הנה עוד אחד. איפה אתם ברגע זה? כן, אתם על אחד.
בישראל אתם הולכים מכות על נחל האסי? הצחקתם. נורבגיה כולה אסי. רוצים רוגע? מאור-פנים? אנשים שאין להם מושג כמה אני רקוב מבפנים אחרי עשרות שנות ישראליות דחוסה, אלימה, קומבינטורית? אתם מוקפים עכשיו באנשים כאלה. עדיף להיכנע.
סעו לאט. תחשבו לאט. חיזרו לאורך-רוח ולאמון בבני אדם. להנאה פשוטה מ-20 מעלות בשיא היום השמשי ביותר, כי בגדול, נורבגיה לא מאמינה בהתחממות גלובלית. "כן, היה לנו גל חום הקיץ", מאשר בפתאומיות בעל המלון הקטן שלי בעיירה סטרין. "הטמפרטורה הגיעה ל-27 מעלות! יומיים רצוף!".
הסתכלתי עליו כמו שחתול משתעשע בחרק קטן שנלכד בציפורניו. בסוף החלטתי לזרום עם זה ולא לגלות לו כלום על המזרח התיכון. "27 מעלות, הא?" אישרתי. "מה אתה אומר! מה יהיה עם העולם הזה".
הוא הנהן בעצב.

*

אני נוהג בחלקה הדרום-מערבי של נורבגיה, אזור הפיורדים והאגמים וההרים הפראיים. יותר מזה אין לי סיכוי להספיק בשבוע; המדינה הזו משתרעת על פני 324 אלף קמ"ר (ישראל נגמרת ב-22,000 כולל תוספות), מתגוררים בה 5.5 מיליון איש בלבד – כולם, עד האחרון שבהם, רגועים יותר ממני – ולכל איש יש אגם שנתנו לו אביו ואמו. באמת, נותנים פה אגמים בתכיפות של מעגל תנועה במודיעין.
כמות המקומות המרהיבים שנורבגיה מציעה מאכלסת איזה שליש יוטיוב, ואף חופשה לא תהיה ארוכה מספיק כדי לגמוע את כולה. הזוג האמריקאי שמפליג איתי בפיורד היפהפה של גיירינג'ר הגיע כל הדרך ממערב וירג'יניה בשביל זה. יש להם רק שבועיים, והם מתכוונים לטרטר את עצמם ולהספיק את כל נורבגיה בזמן הזה. אני מאחל להם בהצלחה ותוהה – אבל לא בקול רם מדי – מאיפה תצא הלוויה.
ביום השלישי אני מגיע לאגם הכי יפה שראיתי; קוראים לו לוואטנט, הוא כמו כנרת פלוס טורקיז מינוס האנושות. ההרים משתקפים במים כמו שאלוהים התכוון בשלב השרטוטים, ואני נוסע על כביש צר ומתפתל לצד האגם, כמעט לגמרי לבד. פה ושם רוכב אופניים. בכמה נקודות קרוואן קטן או אוהל. מישהו בקיאק. מישהו מתרחץ. אבל הכל דומם וחלק כמו המים עצמם.
זה אגם מפורסם ביופיו גם בקנה מידה נורבגי, ועדיין, לאף אחד לא דחוף להגיע אליו. יש עוד אלף כמותו. תכתבו בווייז Lovatnet והאפליקציה זורקת אתכם בנקודה אקראית לגמרי מול האגם. מניסיון.
אני מנסה לדמיין לרגע העברה קומפלט של לוואטנט לישראל; מבצע הנדסי אולי מורכב, אבל אל תפסלו. זו יכולה להיות מתנה יפה מנורבגיה לעם היהודי. די ברור לי שהאגם הזה יעיף את הסחנה מיידית מראש רשימת המקומות המבוקשים בישראל, כמו שברור לי שרשות הטבע והגנים תשתלט על חלקו, חניוני חאפרים על חלקיו האחרים ועשן על הכל. בסופי שבוע נקבל הודעות לגבי זה שכל החופים מלאים ונא לא להגיע, ופעמיים-שלוש בקיץ מישהו יילך שם מכות על מוזיקה.
בנורבגיה האגם הזה פשוט מובטל, נטול עניין מיוחד לציבור. זה אפילו לא גארדה או קומו באיטליה; כמעט נפש חיה לא זזה ליד האגם במהלך היום. שני חניוני קמפינג קטנים ועצלים, וזהו. אני נכנס למשרד הריק של אחד מהם ומתעניין באפשרות לשכור סירה ולשוט באגם. האיש בדלפק נראה ישנוני ואומר לי; יש סירת משוטים אם בא לך. אתה יכול לרדת למעגן ולקחת אותה. תשלם לי כשתחזור.
הוא חוזר לענייניו, ואני חולץ נעליים, יורד למעגן, לוקח לעצמי אחת משתי סירות המשוטים הקטנות וחותר עצמאית לתוך האגם. השמש קופחת, אבל האוויר קריר ונעים לחתור. נעים אפילו יותר להפסיק לחתור ופשוט לשכשך רגליים במים. הם קרים מאוד.
זה מסוג הרגעים האלה שבהם אתם מקווים שאיזו השראה גדולה תרד עליכם פתאום – כמו שגבריאל גרסיה-מרקס ידע פתאום לדקלם מילה במילה את "מאה שנים של בדידות" במהלך נסיעה לחופשה משפחתית באקפולקו, לפחות אם להאמין לשקרים שאהב לספר – אבל אתם מגלים לרוב שהמוח שלכם סתום כמו תמיד. הרגיעה הגמורה והשקט הפתאומי מייצרים לכם ואקום בראש ואתם פשוט נימוחים ורפים, בוהים ביופי האינסופי הזה כמו כל בעל-חיים תבוני-למחצה, לבדכם עם המים, השמיים והשקט.
כעבור עוד חצי שעה במצב הזה, אתם לא יכולים להיות משועממים יותר.

*

חרשתי את מערב נורבגיה כמו שאדם מורעב מתנפל על בופה, והיא הרגיעה סופית את הגירוד היומי הזה שתמונת הנוף המושלמת שמיקרוסופט מתעקשת לדחוף לי לעין עם כל גישה למחשב מעוררת בי. בוקר אחד בגיירינג'ר, יושב במלון מעל הפיורד היפהפה, נכנסתי למחשב ושם זה היה: זה. ממש זה. לעזאזל, אמרתי לעצמי, אני פה. מי צריך את התמונה שלכם מיקרוסופט, אני כבר פה! מה תביאו לי עכשיו שיהיה רחוק ממני ולגמרי בלתי מושג ברגע זה? תמונה של צומת רוטשילד-אלנבי?
בארוחת הבוקר אני פוגש זוג ישראלים מבוגר. הוא נזכר שכבר היה כאן לפני 40 שנה, ומעריך שהמקום לא השתנה יותר מדי. היא אומרת שהכל פה מושלם מדי, ואנחנו ממשיכים לתצפית ה"דלסניבה" שממנה אפשר לראות ארץ יפה כל כך עד שאני מרגיש אשם לדרוך עליה.
אחר כך אני ממשיך בנסיעה דרך עמק ולדאל – לקרוא לו ציורי סתם עושה כבוד מיותר לאמנות הציור – נעצר ליד נחל טורקיזי צלול ונטול שם או שילוט, ופשוט רובץ על סלע לידו, מנסה להתכנס לתנוחת היוגה "אריאל בת הים". קולות הפכפוך והציפורים הרמוניים כל כך, עד שאני מתחיל לתהות אם לא מדובר בסאונד-אפקט מוקלט שמשרד התיירות הנורבגי סידר פה, אבל בסוף משתכנע שאולי זה אותנטי.
שבוע של נסיעות מהורהרות שכאלה ויערות ומים שאם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי נותן עליהם קרדיט לתוכנת דאלי, שכנע אותי שנורבגיה היא התגלית החשובה של זמני כתייר. שאולי באמת אני צריך לקחת קצת יותר ברצינות את המגיבים העוינים, לעבור לנורבגיה, לשנות את שמי לסוון ולהיות איזה פונקציה במשרד הדגה הלאומי.
אני אגור, כמו כולם פה, בבית רחב-חלונות מעל פיורד רוגע, אדע להבחין בטעימה עיוורת בין סלמון פראי לסלמון מבוית, ואתלונן בלי סוף על המחירים.
כי נורבגיה היא אחת (משתי) המדינות היקרות בעולם – מחירי רוב הדברים זהים לאלו שבישראל, ופה ושם אפילו יקרים יותר. באיזשהו אופן, זה מנחם אותי; לא רק שיש לנו עוד לאן לשאוף, אלא שנורבגיה גרועה לפחות בדבר אחד: שופינג. זה כבר מבטיח שלעולם לא תהיה פופולרית מדי. אני לגמרי בונה על זה לטיולי ההמשך.

(פורסם בספטמבר 2022)