ביום שישי שעבר עוד היינו עם הילדים וחברים בים לפנות-ערב, המים היו חמימים ועכורים כמו שצריך, השקיעה נתנה ביצוע די מפואר, ואנחנו יצאנו מהמים, התיישבנו במסעדת חוף, הזמנו לילדים שניצלונים ולעצמנו בקבוק יין, והרגשנו שבסך הכל, למרות שלא נסענו ליוון, יוון די נסעה אלינו, ולרגע החיים התנהגו ממש בסדר גמור והייתה באוויר איזו אופוריה קטנה, ואז –
"אנחנו תוקפים בעזה", היא פלטה, שקועה כולה בנייד שלה, בזמן שהילדים קצת נדרכו ואני אמרתי: "בסדר, זה כלום" – כי בגדול, אני הפרשן הצבאי המשפחתי עם רפרטואר של שתי פרשנויות: "זה כלום" ו"פאק, הלך עלינו, חרא מדינה" – ואנחנו עוד ניסינו למשוך את רגעי האופוריה שלנו, אבל לא היה לנו סיכוי; אחרי עוד כמה דקות היא אמרה "טוב, היו אזעקות באשדוד ואשקלון", ופה הילד כבר ממש התחיל להילחץ ולהגיד "בואו נלך הביתה", וגם החברים המהמו משהו לגבי זה שאולי כדאי שנתחיל לזוז.
התרוממתי באיטיות ובאגביות מופגנת מהכסא הנוח, התמתחתי ואמרתי: "טוב, אולי באמת מתחיל להיות מאוחר, רוצים לזוז?" ועוד לפני שהספקתי להשלים את מופע ההרגעה והפאסון שלי, נשמעו שני בומים די אדירים מהכיוון הכללי של השמיים.
הילדה התחילה לבכות, הילד התחיל לצעוק "בבקשה בואו נלך מפה!" ואני פרצתי בשעטה ל-ynet וראיתי שאזעקות בגוש דן – אבל לא בחוף שרתון, משום מה – והבנתי שעדיף לא לשתף כרגע את הילדים במלוא תחושותיי, שנעו בין היסטריה לפאניקה, ולהיצמד לאוהד חמו הפנימי שלי, כך שאמרתי רק: "אלה בטח רק בומים על-קוליים, אבל בואו נזוז, כבר חושך".
וזזנו למכונית די מהר, ונהגנו די מהר, וכל הזמן הזה היא ואני לא אומרים מילה אבל יודעים, כל אחד, שהשני לחוץ טילים – מילולית, טילים – ובסוף הגענו, נשמנו לרווחה כשהיינו סוף סוף בבית, בין קירות, אני סגרתי את חלון הברזל הכבד של הממ"ד וסידרתי להם מזרוני שינה בממ"ד – בנוהל, בקיצור. בכל זאת, עזה היא אירוע שקורה לנו בתכיפות גבוהה יותר מחופשה משפחתית בחו"ל.
שלושה ימים אחר כך, ניצחנו במלחמת שלושת הימים.
"חיסלנו להם את כל המפקדים וגמרנו להם את כל מלאי התחמושת!" הילד שלי הגיע למטבח בצהלות. "כן, זה היה מהיר הפעם" תדלקתי אותו. "וזה גם היה לדעתי הרבה יותר טוב מאשר אצל ביבי!", הילד המשיך, יודע מה הקהל שלו אוהב לשמוע. "תשמע, זה היה מול ג'יהאד ולא מול החמאס", ניסיתי להיכנס לניואנסים, אבל הילד סירב לשמוע: "לא חשוב, ניצחנו בענק!"
וקצת כמו הילד שלי, כל המדינה נכנסה לאיזו אופוריה פתאומית שבמסגרתה פשוט הרשינו לעצמנו להרגיש טוב עם עצמנו. פעם אחת, מה יש. בכל זאת באנו, ראינו, ניצחנו – וגם יזמנו, חיסלנו, סיכלנו וניטרלנו – ואפילו זכרנו להתנצל בסוף אם פגענו במישהו. פה ושם הצליחו להסתנן כמה תמונות קורעות-לב של הורים מוכי-יגון וילדים מתים מהצד השני, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו – וכאמור, ביקשנו סליחה.
ממש יכולתם להרגיש את האופוריה באוויר. היה בזה משהו כמעט רטרואי – משהו של ישראל-של-פעם; כמו נצחון צבאי ישן שהופך את הגנרלים לכוכבים (היי, גנץ), מייצר איזו לכידות ואחדות זמניות (היי, נתניהו), ונותן לנו להרגיש קצת כל-יכולים (היי, ששת הימים, שברנו לך את השיא).
אבל האופוריה הישראלית, אתם יודעים, תמיד מוגזמת ובעיקר זמנית כי מעבר לפינה כבר מחכה הדאון הבא. כבר ממתינה הדיפרסיה התורנית. זו הדינמיקה הישראלית הקלאסית; עולים כדי לרדת, יורדים כדי לעלות – והחיים בישראל הם מאניה-דיפרסיה מתמשכת שבה ברגע שהתחלתם לשמוח יותר מדי ממשהו, אתם יכולים להיות משוכנעים שממש עוד שנייה תחטפו את הכאפה.
כי אם מישהו פה כבר הצליח – בתום התפתלויות הודיניות – להקים ממשלה, אתם יודעים בוודאות שתוך שנה גג היא תיפול ושוב יוכרזו בחירות. האופוריה החגיגית של טקס השבעת הח"כים תתרסק במהירות של בלנדר נינג'ה לתוך דיפרסיית ההתפרקות המוחלטת ובחירות מספר – נו, שמישהו יבדוק מה המספר הסידורי כרגע. וכעבור ארבעה חודשים שוב תתפרץ אופוריה רגעית בדמות ליל בחירות והמשדר המיוחד עם יונית הנרגשת ככלה בחופתה, ומשם – להתרסקות הבאה.
ויש התפרצויות מאניה-דיפרסיה שאין לנו בכלל דרך לחזות מראש: נניח, נבחרת הצעירים הישראלית בכדורגל מביסה, משום מקום, את נבחרת צרפת! אופוריה, לא? יום למחרת הם כבר מפסידים באליפות העולם, אבל מבטיחים שזו רק ההתחלה, ונעלמים. דיפרסיה.
בכלל, מאניות-דיפרסיות ספורטיביות הן מהירות במיוחד: יום אחד לינוי אשראם מאבדת את החישוק באמצע התרגיל וגוזרת על כולנו בושה, כלימה ותבוסה, ויום למחרת היא אלופת העולם! לינוי שלנו! האופוריה שוטפת אזורים נרחבים בישראל, ואז לינוי חוזרת לארץ עם המדליה – המדליה של כולנו! – ומכריזה חגיגית שהיא, אה, פורשת.
דיפרסיה.
אנחנו בדיפרסיה כשמחירי הדלק מגיעים לשיא כל הזמנים, באופוריה כשהם יורדים בחזרה, ואז בדיפרסיה כשמתברר שמחירי החשמל, המים וכל השאר מזנקים בפראות. אבל אז, שוב אופוריה: הנה הצלחנו להחרים את מוצרי דיפלומט והיבואן "התקפל" ולא יעלה מחירים. החודש. איזה ניצחון.
אנחנו בדיפרסיה כשחום יולי-אוגוסט שוב גורם לנו להאמין שפשוט נולדנו בטעות במקום הלא-נכון ושנועדנו בכלל לחיות במקום אירופאי קריר עם ילדים בלונדיניים חמימים – ואז אנחנו באופוריה כשמתברר שבאירופה גל חום אפילו גרוע יותר, ושהטמבלים האלה לא מוכנים לשמוע על מזגן. נו, למי נעים יותר עכשיו?
אנחנו באופוריה כשאנחנו אורזים מזוודות לחו"ל עם הילדים, בדיפרסיה כשהן לא מגיעות לחו"ל עם הילדים, באופוריה כשאנחנו מצליחים לעשות איתם בטיול מה שתכננו למרות הכל, ובדיפרסיה כשנוחתים בחזרה בנתב"ג ונהג המונית בדרך הביתה שומע בן כספית וינון מגל כאילו מדובר בגזירת-גורל.
אנחנו בדיפרסיית יום הזיכרון ובאופוריית יום העצמאות למחרת; אנחנו באופוריית סוף חופשת החג של הילדים, ובדיפרסיית איסרו חג – המספר הנוסף; ואנחנו באופוריית נועה קירל באירוויזיון, בדיפרסיית "היא שוקלת", ובאופוריית "גאה לייצג". תודה, נועה!
זה תמיד – אם אנחנו כבר ברטרו – או סקנדל או פסטיבל, ושום מצב לא נמשך כאן יותר מדי. לאורך חיים שלמים, רכבת ההרים הישראלית גובה ממך מחיר בצורת דריכות תמידית ותחושה שהאדמה אף פעם לא מפסיקה לרעוד מתחת לרגליים. אולי זה משאיר אותנו עירניים, אבל זה גם הופך את המקום קצת בלתי נסבל. לוע של הר-געש פעיל ו-10 מיליון תושבים נוירוטים שרק מחכים לניצחון הבא, למכה הבאה.
והשבוע אנחנו באופוריה. נעים פה, נופים יפים, המדריך טוב. אנחנו יכולים להתרגל לזה, אבל בואו; אין סיכוי שנישאר מספיק זמן.

(פורסם באוגוסט 2022)