נו, כבר מתחשק לכם לא להצביע, או שאתם עדיין מאמינים שבלי ההצבעה שלכם בבחירות הקרובות יקרה למדינה אסון נורא ורק אתם ושכמותכם מסוגלים להציל את המצב?
נו, כבר הבנתם שהפוליטיקה הישראלית התגרשה מישראל, או שאתם עדיין משוכנעים שהאנשים האלה בירושלים פשוט מתים לעבוד למענכם אם רק תתנו להם את הכוח ותעצרו את ההם מהצד השני – הנוכלים, העוכרים, המשת"פים עם טרוריסטים/כהניסטים – מלהפריע?
נו (כן, אני יודע שאני הופך לשלמה ניצן מסביבות האייטיז. תיכף אני אתחיל ללבוש חליפות לבנות), אתם באמת הולכים להצביע לאנשים – או נגד האנשים – האלה? אתם באמת מאמינים שאלו, גם אלו, הבחירות הגורליות בתולדותינו?
כמובן שאתם הולכים. מבין אתכם לגמרי. גם אני שבוי של הדימוי. גם אני עדיין מאמין שאם אני לא אצא לקלפי, יקרה אסון. האסון הוא, כמובן, שהאיש הלא-נכון ינצח, ויביא לאסון. מה לא ברור.
רק שהאסון כבר קורה, בין קלפי לקלפי; האסון הוא שהפוליטיקה הישראלית נטשה את ישראל לגורלה ומרחפת מזמן בחלל החיצון, שם היא עסוקה במלחמותיה הנצחיות, המטונפות, הכוחניות, הרדודות כשלולית קיא – תוך שהיא מקפידה להשאיר רושם שכל זה נורא גורלי לי ולכם, נורא משפיע על חיינו, נורא קובע אם נחיה או נמות, אם איראן או לא, אם טרור או לא, אם גז במים או אצל תשובה או לא.
אבל בשלב זה – השלב שבו פרויקט לחילוץ מדינת ישראל מהפקק בעשורים הבאים נופל בכנסת רק כי לאף אחד שם לא איכפת ממדינת ישראל או מהעשורים הבאים – כבר אין דרך להתכחש לאמת; האנשים בירושלים, האנשים שאמורים לשנות משהו, לא משנים כלום. מדינת ישראל – היומיומית, האזרחית, היחידה שבאמת מכתיבה את חיינו – קורסת לי ולכם על הראש: המורים בשביתה, הרופאים מותקפים, הפקקים והתחבורה תקועים לעוד שני עשורים, כל שירות שקשור למדינה – משרד הפנים, הרווחה, תשתיות, מרפאות, רישוי, דיור – הוא תור של שבועות וחודשים, או פשוט לא קיים יותר, וכל זה אומר רק דבר אחד:
שלשלטון לא איכפת מכם בשיט.
שאנחנו מתקרבים במהירות לרוסיה הקומוניסטית או לרודנויות דרום אמריקאיות שבהן לכולם ידוע שהמושחתים שם למעלה דואגים רק לעצמם, ופה ושם גם אנחנו צריכים לדאוג להם – עדיף במזומן – כדי שידאגו, נקודתית, לנו. פרוטקציות, קשרים, שחיתות וקומבינות הן דרכו היחידה של האזרח לקבל את מה שמדינה מתוקנת אמורה לספק לו כבסיס.
אבל אתם עדיין תצביעו להם – למישהו מהם – בבחירות הקרובות, לא? עדיין תצאו מהבית לקלפי השכונתית, נחושים בעמדתכם הבלתי מתפשרת, ותרגישו שזה ממש חשוב ושמוכרחים, פשוט מוכרחים, למנוע מהנורא מכל לקרות, לא?
ובכן, והנורא מכל כבר קרה: הנורא מכל הוא שאף אחד לא יחדש לכם דרכון בזמן. שאין לימודים וספק אם יתחדשו אחרי החופש הגדול. שהתור לבדיקת הסי.טי. שלכם, או של היקרים לכם, נקבע לעוד חודשיים. שאין לכם מרווח נשימה כלכלי ושכל ביקור בסופר מריץ אתכם לבדוק את מצב העו"ש. שפרויקט המטרו נדחה אבל מימון המפלגות לבחירות יגדל ב-31 מיליון שקל (לבקשת הליכוד) כי בכל זאת, בחירות הן משהו שקורה כל הזמן, בזמן שמטרו זה משהו שקורה פעם בחיים, אז שיחכה לחיים של מישהו אחר.
ועדיין אתם תצביעו לאנשים האלה בבחירות ותאמינו שזה ממש חשוב.
עדיין תהיו כחולים בפנים רק מהמחשבה על שובו של נתניהו, או תיאלצו לנשוף לתוך שקית חומה רק מהמחשבה על העוול הנורא שנגרם לנתניהו בגלל, נו, ישראל הראשונה וגדי סוקניק.
עדיין תקנו את הסחורה הזו. כולנו קונים אותה. כמעט בעל כורחנו, אבל קונים. אני יודע שגם אני קונה; אני יודע שהמחשבה על שובו של נתניהו ומכירת החיסול של הדמוקרטיה הישראלית – שמובטחת לנו כרגע כמצע רשמי יחיד של הליכוד – גורמת לי לשקשק. אסור לי לתת לזה לקרות, ואני יודע שאי הצבעה היא למעשה הצבעה לצד השני. לכן אני חייב להתייצב בקלפי ביום הבחירות. מה להתייצב, לנהור.
אבל בו-זמנית, אני יודע שזה בולשיט. שברגע שאני יוצא להצביע, אני משתף פעולה עם השיטה ומאפשר לזה להימשך; ממלא את החלק היחיד שהם מועידים לי כיום – לתת להם את קולי כדי שיוכלו לספסר בו, לבגוד בו, לעשות בו ככל העולה על רוחם ולהפוך אותו חסר משמעות, ובעיקר לסדר לעצמם עוד כוח, מאבטחים, קירבה לצלחות עמוסות.
"הנבחרים לא פועלים לטובת האינטרס המשותף, הכללי, הרחב, של אזרחי המדינה, ומוכנים לעשות הכל – לנטוש את אחריותם ולצאת למערכת בחירות חדשה – כדי להמשיך להחזיק במוקדי כוח אישיים", מתארים בפשטות ד"ר יובל קרניאל וד"ר עמית לביא-דינור בספרם החדש "משבר אמון", שמתעסק בתופעה החברתית-פוליטית המשמעותית ביותר בעולם כיום. "ברור שהשיח אינו שיח של אמון, אלא של מאבק על הגמוניה או על נתח בשלל", הם קובעים.
ואני יודע שהגירושין בין הישראלים לבין הפוליטיקה שלהם הם מצב נתון. הפוליטיקאים לא יעבדו בשבילי. הם לא עשו את זה ב-12 שנות נתניהו, והם אולי ניסו לעשות את זה בשנה הבודדה של ממשלת השינוי, אבל זה לא קרה; אולי כי הפריעו להם כל הזמן, אולי כי הם באו לעבוד אבל לא באמת יודעים איך. לא יודע.
הפוליטיקה הישראלית נמצאת שם כיום בשביל עצמה בלבד. חונטה של 120 איש ועוד כמה אלפים שחגים סביבה, שמדינת ישראל – אתם ואני – לא מעניינים אותם. מחנה נתניהו אפילו לא טורח להסתיר את זה; כוח, כסף, כבוד – השילוש הקדוש של מיקי זוהר – הם הסיבות היחידות שאנשי ליכוד קמים בבוקר לעבודה. זו רק הגישה המיידית לג'ובים, לכסף גדול, למשרות-אמון, ליכולת להלך אימים. יאיר לפיד מצידו נכנס לפוליטיקה עם ההבטחה לשים לזה סוף; להחזיר את הפוליטיקה לציבור שאותו היא אמורה לשרת. זה לא קרה.
המחאה היעילה היחידה בשלב זה תהיה פשוט לא להצביע. פשוט להגיד: עד כאן. שוברים את הכלים, כי המשחק כבר לא קשור אלינו או לרווחתנו.
ומכיוון שאני לא יכול, מצפונית, להרשות לעצמי להבריז מהקלפי – כי אז הצד השני ינצח – הנה מה שאני מתכוון לעשות: להתקזז. אני אמצא לי מצביע ימין מורעל שיתחייב, כמוני, למחאה השקטה. מחאת הלא-מצביעים. הוא לא יילך לקלפי, וגם אני לא אלך. נתקזז לנו, ונעביר יום חופש מושלם. ואם רק יהיו עוד כמה מאות-אלפי ישראלים מקוזזים שכמותנו שיורידו את אחוזי ההצבעה לרמה מביכה, המחאה האזרחית הזאת תתרומם והמסר החד-משמעי יעבור: המשחק נגמר. אנחנו כבר לא מובנים מאליהם, ולא בכיס של אף אחד. אנחנו דורשים ממשלה שמתפקדת למעננו. תראו לנו אחת כזאת, ועד אז, עזבו אותנו. אנחנו מנסים לחיות פה, ואתם רק מפריעים.

(פורסם ב-1.7.22)