מי אוהב את השנ"צ

"אתם מכירים את המדיניות שלנו בקשר לשעות הצהריים, כן?" אמר לי פתאום מוכר הכרטיסים בפתח הבריכה העירונית הקטנה הזאת באזור היותר מלוקק-ג'ל של רמת אביב ג'.
"לא. מה המדיניות?" שאלתי בחוסר סבלנות – בעוד הילדים, האישה, הגלגל המתנפח ותיק הבריכה עם המגבות וקרם ההגנה מפני ההתקפה הכי קרבית שאני זוכר מטעם השמש וכל צבאה – כולם תלויים עליי.
"אין אצלנו רחצה בין שתיים לארבע", הוא אמר.
שפשפתי את האוזניים. "חזור שנית?" אמרתי, או משהו מנומס פחות.
"זאת המדיניות", האיש בישר ברצינות של פרויקטור לאומי. "אתם יכולים לשבת על הדשא, אבל אין רחצה בין שתיים לארבע".
"אני רוצה לדבר עם הממונה על הממונה עליך", רציתי להגיד לו. "תביא את שר המים אלקין". אבל לא אמרתי. פשוט רטנתי.
עזוב, אמרה אהובתי, זה נותן לנו כמעט שעה וחצי במים, זה יספיק להם.
בשלב הראשון כעסתי; כלומר, מה זה פה, נחל האסי? אתה תגיד לי מתי ואיפה להיכנס למים, יא חתיכת – נו, מוכר כרטיסים שכמוך, בטח קיבוצניק פריבילג עם סבא במפא"י ההיסטורית? הבריכה היא משאב לאומי! בבעלותכם, כאילו, אבל מה, אני לא פה מהסביבה? לא שילמתי כרטיס? אין לי רגשות בקשר לכסף ששילמתי?
אבל אז אהובתי אמרה: "זה דווקא ממש יפה מצידם. הם רוצים לשמור על השקט בין שתיים לארבע".
הסתכלתי סביבי, והבנתי שהיא שוב עושה את הדבר שביקשתי ממנה אלף פעמים להפסיק לעשות ויוצאת צודקת. הבריכה מוקפת בבנייני מגורים שניצבים ממש בסמוך, ואני מניח שהם הגיעו לסידור עם השכנים, לפיו ההשתוללויות הקולניות במים ייפסקו בשעות המנוחה של שבת בצהריים.
זה דווקא נחמד מצידם.
ובאמת, בשתיים בדיוק כולם יצאו מהמים, ושקט די גמור השתרר בשטח הבריכה, וכולנו ישבנו על הדשא ובהינו במים הריקים ובקרקעית התכלכלה והרגשנו כמו בזבוז זמן טוטאלי, אז זזנו הביתה ואני קילחתי את הילדים במהירות, השתרעתי במיטה, התנעתי מאוורר וכיביתי את עצמי.
אין, אין על שנת הצהרים של שבת. שווה להישאר ער רק בשביל זה.
מדובר בשנ"צ רשמי, מוכר על ידי מקום העבודה, המשפחה והרשויות, ואין דרך לקחת אותו ממני. אני שונ"צ משמע אני קיים טוב יותר אחרי שאני מתעורר ומחסל קערת קפה.
והמחווה היפה הזו של הבריכה למוסד המנוחה של שתיים-עד-ארבע מרגשת אותי. קודם כל לנוכח האומץ הכמעט פסיכי לשלוף ישראלים מהמים בשעה מסוימת – אל תנסו את זה במימדיון, אין בעולם מספיק כסאות כתר פלסטיק – אבל גם לנוכח הכבוד למנהג היפה הזה, שהכתיב את חיי כילד חיפאי שידע שבין שתיים לארבע כל החנויות סגורות, וגם רוב התושבים.
כי שתיים-עד-ארבע היא באמת מהמסורות המפוארות והנשכחות בישראל – למעשה הפרט האחרון מסוגו בטבע הישראלי נכחד בחודש מרץ האחרון, כשעיריית גבעתיים – בירת השנ"צ העולמית – הודיעה על ביטול חוק העזר העירוני שהתקיים שם מאז שנת 1947 וחייב מנוחת צהריים ושמירה על השקט בין שתיים לארבע.
ועכשיו מה? עכשיו אנחנו חיים בעולם נטול שתיים-עד-ארבע. עולם שמסרב להכיר בחשיבותה של שנת צהריים ומשלם את המחיר בצורת עבריינות שנ"צ בלתי פוסקת של אנשים כמוני; מי שחייבים את הנימנום הקצר הזה באמצע היום ומוכנים לעשות הכל כדי לא לעשות כלום לכמה דקות.
באמת שבימי חול אני לא צריך יותר מדי; עשר דקות, עשרים גג, יספיקו לי כדי לאתחל את עצמי. זה מתפשט בגוף בתחושה קצת איטית תיכף אחרי ארוחת הצהריים, ואז משהו בתוכי מתערפל במהירות, ולפני שאני מבין שאני לא – מבין – בעצם – מילה – ממה – שאני – קורא – ו… הנה, אני רק אניח את הראש פה, ממש על השולחן, ו –
אני נרדם מייד.
ומתעורר כעבור רבע שעה בבהלה קלה – מה? זה אמצע היום? איפה הייתי? אה. טוב. אוקיי, קפה זריז, ואני כל כך עירני וחד עד שהייתי יכול לנהל גם מדינה שלמה ומשפט פלילי לצידה.
אבל כמעט אף מקום עבודה כבר לא מכיר בצורך האנושי הבסיסי הזה, שאמהותינו נתנו לו את השם היפה "לשים ראש" ואמריקאים נתנו לו את השם המקסים "פאוור-נאפ". וכך נגזר על אנשים כמוני – ואני לגמרי מאמין שאתם, כולכם, אנשים כמוני – להיות סוג של מחרישי שנ"צ נצחיים, מי שמכלים את ימיהם בניסיון לשנו"צ מבלי להיתפס בשנ"צם.
אני מודה; היו זמנים שבהם ניצלתי את המשענת הגבוהה של הכסא המשרדי כדי להסתובב עם הגב לזכוכית השקופה ולעשות את המעשה האסור. היו זמנים אפילו גרועים מאלה, שבהם הידרדרתי לנמנום קל על האסלה הסגורה בשירותים המשרדיים. לא שבעידן העבודה מהבית המצב קל יותר; נדרשת מיומנות מתקדמת כדי לחמוק מניג'וסי הילדים לתוך עשר דקות שנ"צ רצופות מבלי שיעלו עליי – ואני מתכוון פיזית.
והשאלה האהוד מנורית הוותיקה מקבלת מדי יום תוקף חדש: מי אוהב את השנ"צ? אמא ואבא, סבא וסבתא, אני אתה ואת, כל העולם כמעט. אז למה לא כל יום שנ"צ?
כי בשמה של הפרודוקטיביות הקדושה, הוצאו כל מסורות השתיים-עד-ארבע להורג, ונדמה לי שאפילו חברות הייטק שלכאורה מפנקות את העובדים בלאונג'ים ופופים לא באמת ישמחו לראות מישהו נרדם שם בפועל. הנחמה היחידה בעולם כזה היא היפנים, שידעו למקם קפסולות שינה קטנות במקומות ציבוריים – אבל לך תגיע באמצע יום עבודה סטנדרטי לטוקיו.
ולכן, חברים, כשאתה מגלה בריכת שחייה שעושה כבוד למסורת השתיים-עד-ארבע, אתה עושה לה כבוד בחזרה למרות טמפרטורת המים הפושרת להחשיד, ומוציא קריאה דחופה לראש הממשלה הבא – או הבא הבא, או זה שאחריו – עופר שלח: עשה טובה, הגיע הזמן להעביר סוף סוף את החוק האוסר על הפרעת המנוחה בין השעות שתיים לשתיים ועשרים. זה יספיק לנו לגמרי. תודה.

(פורסם ב-11.9.2020)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s