בסוף השבוע שעבר הייתי בפסטיבל המוזיקה פרימוורה בברצלונה, ומכיוון שאנשים רבים – שלושה, בספירה אחרונה – כבר שאלו אותי איך היה, חשבתי שאני אענה כאן בבת-אחת לכולם:
זול. היה זול.
כמה זול היה? היה זול כמו בכל עיר אירופאית יקרה, כלומר גרושים יחסית לישראל. אני שונא להיות מהישראלים האלה שאומרים "תשמעו, נכנסנו שם לסופר, עשינו קנייה גדולה – באמת, מה לא קנינו שם, שוקולד, מים, חלב, מיץ, עוגיות, גבינות, נקניקים, פירות-יער, סבונים, שטויות לילדים – ובסוף יצאנו עם איזה 100 שקל להכל!" – אבל אני אהיה אחד מהם, כי זה בדיוק מה שקרה.
זה לא מפתיע, כמובן. זה קורה בכל ביקור בכל סופרמרקט אירופאי – והסופרמרקט האירופאי הוא מלכתחילה אתר מורשת שתמיד מוציא ממני את האונ"סקו הפנימי שבי, אני יכול לשוטט בהם שעות וללטף מוצרים בלתי מוכרים שלא היו בדרך לקופה – וזה לא מפסיק להדהים אותי; הנה, על סל מוצרים שלם שהיה נוגע בישראל ב-300 שקל, הקופה פה לא מגיעה ל-30 יורו, כולל שקית איכותית וקופאית שלא שונאת אותך באוטומט (אבל חושדת שאתה מישראל ושונאת אותך ידנית).
זול באירופה. לא בגלל שזול באירופה – ברור שלא זול, בטח לא במערב אירופה – אלא בגלל שישראל היא כבר לא סתם יקרה; היא המקום הרביעי הכי יקר בעולם (אחרי ברמודה, שווייץ ואיי קיימן). יודעים איפה זול יותר מאשר אצלנו? בכל העולם! (מלבד בברמודה, שווייץ ואיי קיימן. אין, תמיד הייתי טוב בלוגיקה). ולכן, למשל, גם באנגליה ויפן ואיחוד אמירויות זול יותר מבישראל.
אני יודע; זה לא מרעיש אתכם במיוחד. למה שירעיש? כמוני, אתם יודעים שזה המצב, והמצב הזה נמצא איפשהו באחורי תודעתכם העסוקה. אתם לא מסוגלים (וגם אין לכם זמן) לשים לב ליוקר המחיה ביומיום יותר מכפי שצפרדע שחיה בביצה סרוחה מסוגלת להרגיש בסירחון; זה מסביבה כל יום, כל היום. אין דרך להרגיש בזה כשאתה שוחה בזה, מוצף בזה, חי בזה. כן, יקר פה בטירוף, אתם אומרים לעצמכם, וזה המצב, וזהו.
אבל אז אתם יוצאים לרגע מהביצה ונוסעים, נניח לברצלונה. אתם לוקחים מונית לקצה השני – ממש שני לגמרי – של העיר. זה עולה לכם 14 יורו – 50 שקל – אחרי שעיגלתם מ-13.40 לטובת עודף קטן לנהג. בצהריים אתם יוצאים עם חברים למסעדת טאפאס ידועה ומזמינים חצי תפריט, כולל המבורגרים קטנים, נקניקיות ומיני-סטייקים, ועוד שני בקבוקי יין כי כבר אחת בצהריים ואתם בחופש. החשבון מגיע, לארבעתכם, ל-80 יורו – בערך 70 שקל לבנאדם. בערך מה שהייתם משלמים על המבורגר בודד בתל אביב.
אתם יוצאים משם מתנודדים; לא מהיין, מההבנה שכל החיים, לפחות כל החיים בישראל, פושטים את עורכם, עושקים אתכם, שודדים אתכם, ועוד צירופי מילים שגברים לבנים נרגנים בגילי נוטים לפלוט ללא שליטה אם אתם טפשים מספיק כדי להיקלע איתם לשיחה ממושכת באירוע חברתי.
אבל באמת שהמפגש החזיתי עם יוקר המחיה – או למעשה זולר המחיה – במקום כמו ברצלונה, מרגיש כאילו מישהו הדליק את האור לרגע ואתם רואים פתאום בבהירות דווקא את ישראל; את האופן השיטתי, הנצחי, שבו אתם משלמים סכומים מופרכים, דמיוניים, לחלוטין חסרי פרופורציה והיגיון, כמעט תמורת כל דבר פה. ישראל יקרה כל כך, עד שאנשים שלא אנקוב בשמם – אבל מדובר באשתי – סוחבים לפה מאירופה משחת שיניים ודיאודורנט במקום להיפך. והחברים שלנו בברצלונה סיפרו לנו על חברים ישראלים שלהם שגרו בשכונה לידם, וכשהחליטו לחזור לישראל לקחו איתם במכולה שלושה ארגזים שלמים של משחת שיניים. "שאלנו אותם לכמה זמן זה אמור להספיק להם, והם אמרו: משהו כמו ארבע שנים", הם מספרים. "הם חישבו וגילו שזה יחסוך להם אלפי שקלים בשנה".
ואם פעם חשבנו שזו רק מזרח אירופה שזולה יותר – וזה, כמובן, כי הם נחשלים, ובואו נמכור תחתונים לרומנים – עכשיו אלה גם פריז ולונדון וברצלונה וברלין שזולות ליד ישראל, ותחתונים הם בהחלט ברשימת הקניות שלנו כשנהיה שם.
למה לא איכפת לנו מזה מספיק ביומיום? למה אנחנו מעדיפים לגמור כל חודש על גחוננו הכלכלי במקום להתקומם? אולי כי לפני 11 שנה יצאנו על זה לרחובות ודרשנו שינוי וצדק חברתי, ואמרו לנו "בסדר" ואז שכחו מזה, ואנחנו הפכנו מאז רק עסוקים ומיואשים יותר מהסיכוי לשנות כאן משהו. הבטיחו לנו שמחירי הדירות יעלו תמיד, אז רצנו לקנות דירה לפני שתמיד יגיע. אמרו לנו שיפתחו את שוק המזון, הרכב והפארמה לתחרות ואז פתחו רק חריץ, ותנחשו מה: אצל המתחרים זה עלה בדיוק אותו דבר. ואנחנו שתקנו ושילמנו, וקשקשנו ברשתות על "הנדסת תודעה" פוליטית בזמן שהתודעה של כולנו מהונדסת מזמן באופן אחר לגמרי; באופן שבו אנחנו מאולפים לציית ולשלם כל סכום תמורת כל דבר בלי לשאול יותר מדי. באופן שבו אנחנו משלמים רבע או שליש או חצי משכרנו רק תמורת קורת-גג, ועוד מאמינים ששיחקנו אותה כי קנינו/שכרנו בזמן, לפני העליות המטורפות באמת. באופן שבו אנחנו משלמים חשבון חשמל מופרך לחברה שהמתחרה היחידה שלה היא השמש, ועוד מאמינים שיצאנו בזול כי יש לנו מאגרי גז שמהם כולנו, כידוע, התעשרנו.
אז הייתה פה – אולי עדיין יש, תלוי מתי אתם קוראים את השורות האלה – ממשלת שינוי שסיכמה מראש, בצדק מסוים, שלנוכח הרכבה הייחודי היא לא תיגע בעניינים הנפיצים באמת, ובקיצור: בסכסוך. כל סכסוך. לעומת זאת, יוקר המחיה הוא נושא אחד שנדמה לי שכולנו – מלבד מירי רגב, שהבטן לא כואבת לה על כלום כל עוד בנימין נתניהו לא מקבל קידום רשמי לדרגת אל – מסוגלים להסכים עליו. ממשלה שהייתה מצליחה להוריד כאן את יוקר המחיה – אפילו לא דרמטית, רק מספיק כדי שנרגיש – לא הייתה צריכה לשגר לנו איגרות שבה היא מתחננת על חייה.
וזה אפשרי לגמרי. זה רק יצריך כמה פוליטיקאים לבוא לכמה משפחות מקושרות שהעבירו את השנים האחרונות בהתעשרות אגדתית מייבוא מכוניות ומזון, ומייבוש, שאיבת, זיקוק ומכירת משאבים לאומיים, ומביסוס מונופול על חומרי בניין וחומרי חיים אחרים, ולהודיע להן שהמסיבה הפרטית שלהן מפריעה לכ-10 מיליון אזרחים נוספים שגרים כאן, ולכן תיפסק.
בינתיים אין לאף אחד אומץ, ואנחנו נמשיך לנסוע לאירופה ולגלות שהיא, מה שנקרא פעם, אמריקה. נמשיך לשלם ולשתוק. והיי, נתב"ג מלאה, זה סימן שלא חסר פה כסף, נכון? ובכן, זה בעיקר סימן שבנתב"ג לא משתלטים על הבלגאן. לגבי כסף, זו לא שאלה של יש או אין; זו שאלה של צדק והגינות בסיסיים. זו שאלה של האם אנחנו ממשיכים לאפשר ולממן חזירות. ונדמה שלפחות בינתיים, זו לא שאלה.

(פורסם ביוני 2022)