התעוררתי. קודם בהדרגה ואז בבת-אחת. הסתכלתי סביבי, והנחתי שכל זה היה רק חלום.
לפחות ככה זה מרגיש עכשיו; כמו משהו שחלמת והתעוררת ממנו. חתיכת חלום ארוך, מלא פיתולים, אבל בסוף התעוררנו. והקורונה – המגיפה, קוביד, נגיף, כל המילים האלה – נראית עכשיו כמו הדבר המוזר מאוד הזה שחלמנו, כמו העונה ההיא ב"דאלאס" שהתברר שכולה הייתה רק חלום של סו-אלן; משהו שספק קרה, ללא ספק היה, אולי כולו רק בדיחה – או טרגדיה, או גם וגם – על חשבוננו. ובעיקר כל כך מוזר.
מפה זה נראה כמו קפסולה של זמן – מרץ 2020 ושנתיים קדימה – שבה החיים כמו עברו לזמן חלום. זמן הזייה. זמן שבו לא ידענו אם אי-פעם נתעורר, אם משהו מכל מה שהכרנו כמציאות המוחשית והוודאית של חיינו יחזור להיות. אבל המשכנו בחלום המסויט הזה, לא הייתה ברירה, הדרך היחידה להגיע לסופו הייתה להמשיך בו. יום אחרי יום.
ואז המנהרה הסתיימה, הסיוט נגמר, יצאנו אל האור, ממצמצים.
מה כל זה היה?
אנחנו מסתכלים לרגע לאחור, לרחובות ריקים, לכבישים שוממים, לימים על גבי ימים של בתים סגורים, של מסיכות, של בידודים, של פחד מוות ופחד חיים. לתורים משתרכים בדרך לבדיקות דחופות. לדלתות מוגפות שמאחוריהן מתנשם, מזיע, קודח, בן-המשפחה החולה. לא לגעת במשטחים. לא ללחוץ ידיים. לא בלי מסיכה. לא בלי מרחק. לנשום פחות, לצמצם נוכחות במרחב. הכל וירטואלי. הכל דרך מסך. וההבנה הבלתי נתפסת שדברים כמו שהכרת אותם נגמרו כנראה לתמיד: התכנסויות, אירועים, מסיבות, הופעות, אולי טיסות, אולי הסיכוי לחברת אדם משמעותית. בני אדם, על גופניותם, כבר לא יחזרו להיות.
חתיכת סיוט זה היה, אנחנו אומרים עכשיו לעצמנו כשאנחנו מזדקפים במיטה, ערים כמו דורותי בסוף "הקוסם מארץ עוץ". כל כך משונה. כל כך מטריד. כל כך מאחורינו, לא? זה מוכרח להיות מאחורינו. חייב.
ועכשיו להתעורר. לקום. לחזור לעולם. יאללה, נגמרו התירוצים, עסקים כרגיל, תשכחו ממה שהיה, אנחנו מחכים לכם כדי להמשיך יחד בדיוק מהמקום שבו הפסקנו, מרץ 2020 כזה, נא התייצבותכם.
אבל רגע. שנייה.
לעזאזל, מה זה היה? מה כל זה היה? ומה אנחנו לוקחים מזה? כי הבטחנו לעצמנו, בזמן שזה קרה, שניקח משהו. שדברים ישתנו. שלמדנו. שאם אי-פעם נחזור לאחור – אם רק נוכל לחזור לאחור – כבר לא נהיה בדיוק מה שהיינו. נהיה משופרים. נלמד משהו.
והנה חזרנו.
והעולם לא מוכן לחכות לנו אפילו דקה, העולם מסתער קדימה, נותן פול-גז, מאותת לנו: תשכחו ממה שהיה, בואו נמשיך כרגיל, כמו פעם. אבל אנחנו יודעים; זה לא היה שום חלום וגם לא אפיזודה חולפת. משהו קרה. משהו בתוכנו זז. משהו כבר לא מוכן לעסקים כרגיל, כי הרגיל נראה עכשיו לא-רגיל.
אולי הדבר הראשון שהשתנה לנו הוא העבודה; יותר מדי מאיתנו פשוט לא מוכנים לעבוד כמו פעם. "אנשים שאנחנו מנסים לגייס לא מוכנים בכלל לבוא למשרה מלאה", אמר לי חבר סטארטאפיסט. "הם מלכתחילה רוצים רק 70-80 אחוז משרה, וגם את זה הם לא מוכנים לעשות משום משרד, אלא מכל מקום בעולם שבו הם יבחרו להיות".
זו אולי הסיבה שאחוזי האבטלה במערב נמוכים מתמיד, אבל לכולם חסרים עובדים (מלבד ל"וולט", מקום העבודה שמבטיח לך שגם אם אין לך מקום, או עבודה, מספיק שיש לך אופניים). זו בטח הסיבה שאנשים כבר לא רוצים לחזור באוטומט למשרד; כי המשרד הוא עכשיו כל-מקום שבו אניח את הלפטופ שלי. למעשה, בארה"ב מתחילים לדבר על האפשרות שלעולם לא תהיה חזרה מלאה למשרדים. "אפל" – שדרשה מעובדיה לחזור לשלוש פעמים בשבוע במשרד ונתקלה בהתנגדות גורפת, נסוגה בשבוע שעבר והודיעה לעובדים שתסתפק בפעמיים בשבוע, וגם זה אופציונלי. חברות גמישות יותר, למשל Airbnb, כבר הודיעו לעובדים שמבחינתן אין צורך לחזור יותר למשרד אף פעם, אלא אם ממש מתחשק.
אני יכול להבין את זה. אני יכול להבין את חוסר החשק לחזור ולהתאבד על העבודה אחרי שהעבודה לא התאבדה עליך כשנזקקת לאחת באמת. אני יכול להבין את ההבנה שאתה חי פעם אחת, גג פעמיים, ושבזמן הזה עשויים להיות לך דברים יותר דחופים לעשות מעבודה; למשל לגדל ילדים ולאפות שבלולי קינמון ולהיות עם אנשים שאיכפת לך מהם יותר מאשר מחני מפינת הקפה המשרדית. אני יכול להבין את הצורך הפתאומי לצאת לחו"ל רק כדי להתקרב לטבע ולהתרחק מהערים הגדולות וההמוניות של פעם. אני יכול להבין את ההבנה שגם כשאתם כבר יכולים ורשאים לצאת לקולנוע, אתם מעדיפים להיכנס אליו על הספה, מתחת לשמיכה, מול המסך הביתי. ואני יכול להבין את התחושה המשונה הזו, שמשהו גדול קרה ועכשיו אנחנו אמורים להתנהג כאילו כלום. ואנחנו קמים בבוקר ומנסים לעשות בדיוק את זה, אבל כולנו סובלים, איכשהו, מלונג-קוביד רגשי; אנחנו יודעים שחיינו דרך מגיפה עולמית ושרדנו כדי לא-לספר כי כולם ממילא היו שם ויודעים. ואנחנו יודעים בוודאות שהכדור שאנחנו רוכבים עליו הוא עכשיו כדור אש שמנסה לנער אותנו. וכולנו נאחזים בו, והמצב זמני.
עברנו שינוי, אבל אנחנו אפילו לא מסוגלים להגדיר אותו בדיוק. אנחנו יוצאים מהבית ופשוט שמחים לא לזכור לקחת מסיכה. נכנסים לחנות ומרגישים שמשהו לא בסדר בכל האנשים החשופים האלה. לוחצים ידיים וחושבים שזה מנהג קצת משונה.
כל מה שאנחנו יודעים הוא שהשנתיים האחרונות לא יכולות פשוט להימחק או להישלח לארכיון עם חותמת "לתייק ולשכוח". אנחנו זוכרים, הגוף זוכר, ואנחנו יודעים משהו חדש שלרובנו יש מושג חלקי בלבד מהו בדיוק.
אבל אנחנו קמים בבוקר ומרגישים אותו. קצת כמו אחרי שחרור מצה"ל, אנחנו מבינים שהעולם שוב פתוח בפנינו, אבל חשים צורך, לפני הכל, ללכת בו רגע לאיבוד. עברנו טלטלה ששינתה אותנו וגם השאירה אותנו בסביבה. מה הלאה?
וכולנו מרגישים טיפה זרים בתוך עולם שאומר לנו: חזרתי, התגעגעתם? בואו חיבוק! ואנחנו מחבקים אותו ומרגישים לא לגמרי כנים. לא לגמרי מי שהיינו, וגם העולם לא לגמרי מה שהיה. אולי אם נעמיד פנים מספיק זמן, דברים באמת יחזרו להיות ולהרגיש בדיוק כמו פעם. אבל עד אז, אולי לכולנו מגיע מענק שחרור מקורונה, משהו שיהיה מוכר בקורסי שזירת פרחים, סדנאות נגרות ובתי ספר לאפייה. יצאנו לחפש, תיכף נשוב אחרת.

(פורסם במאי 2022)