השבוע ויתרתי סופית על חופשת הקיץ המשפחתית המתוכננת שלנו. אין כסף, ואין לי רצון להוציא כסף שאין. אני מנסה להיות בוגר אחראי.
זו פשוט שנה יקרה שכזאת, עם בר-מצווה לילד, יומולדת עגול לאהובתי – שהדרך היחידה להפתיע אותה באמת תהיה לא להפתיע אותה – ועוד כמה הוצאות בלתי צפויות (מי חשב שכדי לפתוח את הסתימה בשירותים נצטרך להשחיל מצלמה לביוב? ומי ידע שהביוב כזה ביישן?).
וחופשת הקיץ הסתמנה כעסק יקר. כל ניסיון לצאת מהארץ באוגוסט, מתברר, ייגמר בלא פחות מ-600 דולר לכרטיס טיסה. מצד שני כל ניסיון להישאר בארץ באוגוסט ייגמר בחרטה, אשמה והבנה שנכון, אנחנו לא עושים מספיק עם הילדים, לא מייצרים זכרונות משפחתיים שייצרבו בנו לנצח, לא מנצלים כמו שצריך את השנים הטובות שלהם – אלה שבהן הם עוד לא גילו שהם יכולים פשוט להגיד "לא" ולא לבוא איתנו.
אבל מה לעשות; אין לנו כרגע עוד 20-30-40 אלף שקל להוציא על כמה-שלא-יעלה לייצר זכרונות משפחתיים חדשים. ייצור זכרונות זה עסק לא זול – בעיקר באוגוסט, זמן שבו התעריף עומד, להערכתי, על כמה מאות שקלים לזיכרון.
אני כמובן מתוסכל. לא תהיה חופשה משפחתית בקיץ הקרוב, הילדים יישארו בבית חודשיים ויעשו את מה שהם עושים במקרה כזה – את המוות – אבל אני גם יודע שאסור לי להתלונן כי זה תסכול פריבילגי; אתה לא אמור להתבכיין על העובדה שאין לך כרגע 20-30 אלף שקל מיותרים כדי לקחת את כל המשפחה לאוסטריה. יש  אנשים עם בעיות – גם כלכליות – גדולות הרבה יותר.
רק ש – איך להגיד את זה בעדינות – האנשים האלה לא גרים אצלי בשכונה. למעשה, כמעט כל האנשים בסביבתי המיידית דווקא יקחו הקיץ את המשפחה לשבוע באירופה או לשלושה שבועות באמריקה או לחודש במלדיביים או לסובב-יוון ביאכטה, ולעוד מקומות שאני לא יכול בכלל להתחיל לחלום עליהם בלי שחשבון הבנק שלי יתפרץ לי לחלום בצעקות "סליחה, סליחה! אני מבקש, לעצור את החלום הזה! אני לא אישרתי לחלום אותו! זה חלום לא מאושר, ואנחנו נפזר אותו".
נדמה לי שמכאן מגיע התסכול; לא מזה שאין לי מספיק כדי לממן חופשת קיץ משפחתית, אלא מהעובדה שרוב האנשים באזור המיקוד הגיאוגרפי והחברתי שלי בהחלט ייצאו לאחת כזאת בזמן שאני אזיע את נשמתי באלנבי.
ועכשיו אני מקנא בהם. זה רגש פרימיטיבי ובלתי מומלץ שאני מרגיש רע לגבי עצם העובדה שאני בכלל מרגיש אותו, ואני גם יודע שהקנאה מזיקה, מטופשת, מיותרת, מוציאה אותי דביל, ועדיין אני לא מצליח להיפטר ממנה.
אני מקנא באנשים שעשו ועושים כסף ולא צריכים יותר לחשוב עליו כל הזמן.
אולי כי אלה כבר לא אנשים רחוקים וזרים שאין לי שום קשר איתם והם מתכנסים תחת המילה הבודדה שאמא שלי הקדישה לה בילדותנו, "עשירים" – מילה שייצגה אז קבוצת אוכלוסיה רחוקה ומסתורית שאין לה ולנו שום דבר במשותף. כי בילדותי, בדיוק כמו שהיו "ערבים", "דרוזים" ו"בהאים" (ככה זה בחיפה), היו גם "עשירים". הם לא היו קשורים אלינו, כי מה לנו ולהם; הם גרים מעבר להרי החושך והררי הכסף (בשכונת דניה!), בזמן שלנו יש "כמה שאנחנו צריכים", וזה מה שחשוב.
מאז חינכתי את עצמי בהתאם; יש לי כמה שאני צריך, וזה מה שחשוב. זה די עבד בשבילי עד לא מזמן, אבל ב-2022 אני מוצא את עצמי חי בתל אביב, מוקף באנשים שבשבילם זו לא העיר היקרה בעולם; זו העיר הזולה-בדיוק-כמו-כל-עיר-אחרת שבה היו בוחרים לגור. והם יכולים לבחור.
תל אביב מלאה עכשיו באנשים עם כסף גדול מספיק כדי שהכל יהיה קטן עליהם. כדי שיוכלו לקנות כל דבר שעולה בדעתם, בלי קשר לכמה עולה. ואם בשנות העשרים לחיינו, קראנו את "הדברים" של ז'ורז' פרק וחלמנו, כמו בני הזוג צעירים סילבי וג'רום, להיות מסוגלים לקנות לעצמנו "דברים" – רהיטים מעוצבים, חפצים נהדרים – עכשיו אנחנו כבר לא צריכים לחלום; אנחנו באמת מסוגלים לקנות, וגם קנינו, כמה דברים. אבל לידנו מתגוררים האנשים שמסוגלים לקנות את כל הדברים. וגם קונים אותם.
זה כבר משנה את כללי המשחק, שלא לדבר על יוקר המחיה השוטף, שלא לדבר על המערך הנפשי שלי. כי עכשיו אני מוקף רק באנשים שהקימו, גייסו, מכרו, שיווקו, סגרו עסקאות, פתחו סניפים, נכנסו בזמן, יצאו בזמן ומסוגלים, בשלב זה, להרשות לעצמם הכל, כל הזמן. אני עצמי לא מסוגל להרשות לעצמי, אבל אני מוזמן לשמש קהל אוהד לכל האנשים שכן. וקול קטן וגבוה אצלי בראש – שנשמע דומה באופן חשוד לקולו של רני רהב – משנן לי: "תפרגן לעשירים! למה לא יודעים לפרגן לעשירים במדינה הזאת?"
והוא צודק, רני. כלומר הקול. אנשים שעשו כסף – בהנחה שלא מעסקאות נשק – ראויים לפרגון, בפרט אם על הדרך הם גם יזמו, פיתחו, המציאו או סתם קפצו על עגלה כלשהי בזמן הנכון מתוך אינטואיציה טובה ותעוזה מספקת.
ועדיין, הקנאה מנצחת אותי. הקנאה אוכלת הכל. היא לא בהכרח רעה, הקנאה; מניסיון, היא יכולה לשמש מנוע לא רע לעשייה. אבל לך תתמודד איתה מאה פעמים ביום כשאתה חי במקום שבו דברים השתנו במהירות גדולה בעשור האחרון בזכות התעשרותם של עשרות-אלפי ישראלים. מקום שבו כולם קונים הכל, והמרחק החברתי בין העשירון העליון לאלפיון העליון עשוי להיות זעיר; כולם מסתובבים באותם מקומות, יושבים באותו מנגל עצמאות, הולכים לאותה בריכה, עושים קניות באותו מינימרקט. אבל המרחק הכלכלי עצום מאי-פעם והפערים רק הולכים ומתרחבים.
אז תגידו: מה איכפת לך? מה זה בכלל משנה לך? מה אתה נכנס לכיסים של אחרים? איזהו עשיר? כמו שכבר צייץ מישהו: השמח בחלקו ויש לו הרבה כסף. הכל נכון. ועדיין; קמתי ונסעתי לתל אביב בבוקר, וראיתי אנשים שעולים כל כך ביוקר. והעיניים יצאו לי, כי לא השגחתי עליהן כמו שצריך. ונזכרתי בסיפור המפורסם על המסיבה שערך איזה מנהל קרן גידור מיליארדר בנוכחות הסופרים קורט וונגוט וג'וזף הלר. ברגע מסוים אמר וונגוט להלר שהמארח שלהם עשה יותר כסף ביום אחד מכפי שהלר עשה מכל מכירות 'מלכוד 22' הקלאסי שלו. והלר ענה: 'כן, אבל לי יש משהו שלו לעולם לא יהיה: מספיק".
אז כן, "מספיק" היא מילת המפתח. לשעבר. אבל גם תל אביב 2022 היא מלכוד 22: זה כבר אף פעם לא מספיק.
ולי הולך להיות קיץ ישראלי שלם לחשוב על זה. בתל אביב.

(פורסם במאי 2022)