פעם גרתי לבד. זה נראה כמו מדע בדיוני עכשיו, כמו משהו שלא באמת קרה, לא ממש סביר, אבל אני יודע עובדתית שגרתי לבד בתל אביב, ואחר כך בניו יורק, ואז שוב בתל אביב, וכל הזמן הזה – כמו שמיילל נאצ'י נאץ', לא ברור למה – הייתי לבד. כלומר לא תמיד הייתי לבד, פה ושם הייתי גם ביחד, אבל בסוף, תמיד, חזרתי הביתה, לדירת הלבד השכורה. לספת הלבד בסלון. למיטת הלבד הזוגית בחדר השינה.
אהבתי את זה. אהבתי את השקט והפרטיות המוחלטים. אהבתי לחזור הביתה מהעבודה, להיסרח על הספה ולהקשיב לקולות המרגיעים של שלושת העציצים שלי נובלים דומם. אהבתי שהכל נעשה בדברי – כל דבר נמצא במקום שבו הונח, כל חפץ פונה לכיוון שאליו כיוונתי, כל כלי מטבח ידוע, ספור, נמצא בוודאות במקום שבו השארתי.
הייתי לבד, מלך הממלכה שלי, והדירה הייתה כולה שלי (כלומר של מישהו אחר, אני רק שכרתי, אבל בכל מובן אחר שלי). אחר כך הלכתי בדרך כל רווק והקמתי משפחה (הייתי צריך להזמין הרכבה, אסור לי לעשות דברים כאלה בעצמי), אירוע עם נפגע אחד בלבד: הלבד שלי.
הלבד הלך ממני. אני מניח שהוא הלך למקום שאליו הולכים לבדים כדי למות: חדר לידה.
מאז הילדים – ואני לא חושב שאני שונה בעניין הזה מאף אחד אחר – אני יכול לספור על כף יד אחת, של לטאה, את כמות הפעמים שבהן זכיתי בזכייה הגדולה מכולן: בית לבד. בית שכולו שלי ולרשותי.
הרגע הזה שבו אתה נכנס הביתה, צועק בשמות של כולם, אף אחד לא עונה, ואתה מתחיל לחשוד שהגרוע מכל קרה ואפילו לא יודע מה לדמיין קודם: מחבלים, פורצים חמושים, שריפה או החלטה אמיצה של אהובתך לחטוף את הילדים ולעבור לגור איתם אצל אמא שלה "עד שתיסגר על עצמך". ואתה מבין ששום דבר מכל זה לא קרה; הבית פשוט ריק. וכמו ששר בשעתו רמי קליינשטיין הגדול: כשהבית ריק, הבית ריק.
ואתה נכנס פנימה קצת בזהירות, טיפה בחשש – לך תדע, אולי יש איפשהו קיני ילדים פעילים שפשוט לא הבחנת בהם – ומגלה שזה אמיתי: אין כאן אף אחד. אתה לבד בבית. כולו שלך. אתה יכול לעשות הכל!
רק שאין לך מושג כמה זמן ההודנה הזו עוד תימשך, מתי הראשון שבהם יחזור, אם עומדות לרשותך שלוש דקות או שעתיים, אם תצליח לא לעשות שום דבר לפני שהם יתפסו אותך עושה שום דבר. ולכן, כנראה, אתה עושה שום דבר בציפייה שהם יחזרו כל רגע. והם באמת חוזרים כל רגע, ואתה שוכח מזה.
למעשה אני זוכר רק פעמיים שבהן הצלחתי לפנות לעצמי את הבית לזמן ארוך. זה קרה אחרי שהיא קבעה עם ההורים שלה לשבת בצהריים, ואני הצלחתי איכשהו לשכנע אותה שייסעו הפעם בלעדיי כי אני במצברוח רע (כבר 25 שנה) – והיא הסכימה.
"תנוח, מתוק", היא אמרה, והם נסעו כולם ואני עוד הסתכלתי מהחלון לוודא שזה באמת קורה, שהחלום מתגשם, ואז קפצתי משמחה במקום, אבל אז נלחצתי כי ידעתי שזמני קצוב; שלוש שעות, גג ארבע, והם יחזרו, ובזמן הזה אני חייב להספיק הכל!
דבר ראשון הפצצתי את הסלון במוזיקה שרק אני רוצה לשמוע, תוך שאני שוטף כלים ומנקה את השיש ומסדר הכל כמו שאני אוהב. אחר כך אכלתי שלוש פרוסות חלה עם משהו, ואז, מסופק מהידיעה שהכל מונח במקומו, הלכתי לנמנם. התעוררתי אחרי שעתיים והתנודדתי למטבח לשתות קפה. קראתי קצת עיתון, גללתי הרבה פיד, אמרתי לעצמי שאין, זה מושלם, חופשי זה באמת לגמרי לבד, ועכשיו הגיע הזמן להתחיל לחגוג פה באמת! ואז הגיעה הודעה ממנה: "יוצאים הביתה".
וכעבור עוד חצי שעה הדלת נפתחה והילדים נכנסו פנימה והתיישבו – כמו חברי צוות האנטרפרייז – כל אחד מול המסך שלו, והיא הגיעה ושאלה אותי "הספקת לעשות כל מה שרצית?" ואני עניתי: "כן, בטח".
וידעתי שלא הספקתי כלום, אבל גם ידעתי עוד דבר אחד בוודאות: שאיכשהו קצת חיכיתי שהם יחזרו.
כלומר, מה זה כל השקט הזה? כמה אפשר? מה בנאדם לבד – אחרי שסיים לעשות את הדברים שבנאדם לבד יכול לעשות – עוד אמור לעשות?
הדבר הזה קרה לי גם בפעמים המעטות (מעטות מדי, בוס!) שבהן נשלחתי לחו"ל לצורך עבודה; הכמיהה ללילה או שניים האלה שבהם תהיה סוף סוף לבד באיזה בית מלון, לבד ברחוב זר, לבד במסעדה, לבד בחנויות, לבד ב – טוב, אין ברירה – ברלין, היא כמיהתו הנצחית של העם ההורי. ואז זה ממש קורה; אתה לבד. לבד כמו פעם; כל הזמן והמרחב שלך נתונים בידיך. הכל אפשרי, הכל בשליטתך, תלך, תבוא, תיתן דין וחשבון רק לעצמך, תעשי רק מה שאת אוהבת. ועוד בעיר זרה!
ואתה נשכב לבד על המיטה הזוגית מדי עם המוני הכריות בחדר המלון המפנק הזה, וכל מה שאתה יודע להגיד לעצמך זה ש… קצת בזבוז, לא? כלומר, כל זה בשבילך? רק אתה חווה את זה? כאילו, לבד?
ואתה מצטער לרגע שאתה לבד. ומה בעצם שוות חוויות גדולות אם רק אתה שם כדי לחוות אותן? בלי אף אדם משמעותי לידך? לא שאתה לא קהל ראוי – לגמרי כן, ברור – אבל אם רק היא, או אפילו (לא, באמת, לא ייאמן שאתה חושב ככה) הילדים היו פה כדי לראות את זה! לא כל הזמן, לא, אבל אם הם רק יכלו לבוא, נניח, לשעה, ואז להתחפף! מושלם, לא?
ובשלב מסוים מתבררת לך האמת: שכן, אפשר לקמבן איכשהו את הלבד שלך מחדש לכמה שעות או אפילו ימים, אבל זה תמיד ירגיש קצת כמו החמצה; כי מה בכלל יוצא לי מלהסתובב לבד בשוק סן-מיגל במדריד? יוצא לי חצי יום כמעט מושלם, אבל אם רק היא, או הם, היו פה איתי, זה עדיין היה מרגיש שלם יותר.
זו הבנה מצערת, כמובן; ההבנה שהיכולת האנושית הבסיסית להיות לבד ולהנות מזה עד הסוף התנוונה אצלי מחוסר שימוש. ושגם כשהלבד שלי יחזור – והוא יחזור, לא? הם יתגייסו פעם, כן? – הוא לא יהיה מה שהיה. כי פתאום אני מבין שהבית הריק שיחכה לי אז יהיה שונה מאוד מזה שחיכה לי בימי הרווקות; הוא יהיה ריק אחרי שכבר היה מלא. ואם הקן הריק של לפני הילדים הוא המתנה לרעש שעוד יבוא, הקן הריק של אחריהם הוא המתנה לשקט הנצחי.
ואני מבין שמשהו בסיסי השתנה בי; הלבד הוא כבר לא בן הלווייה המועדף עליי להעברת זמן משמעותי. הלבד הוא רק משהו לייחל לו. רק לייחל.

(פורסם במאי 2022)