לעולם לא אשכח איפה הייתי ביום שבו שטראוס-עלית הורידו את שוקולד פרה מהמדפים. הייתי בבית, מכין צהריים לילדים, ואחר כך הלכתי איתם למינימרקט השכונתי לקנות כמה מצרכים, ואז הסעתי את הילד לחוג כדורסל. יודעים מה? די בטוח שאני אשכח איפה הייתי, כרגע זה פשוט עדיין טרי.
אבל ברגע הראשון ששמעתי על ריקול הממתקים הגדול הייתי משועשע; נו, סלמונלה בשוקולד. בימים כתיקונם – ואני מתכוון לימים שבהם הטלוויזיה הייתה אחת ושמה אחד – לא היינו צריכים לחכות להודעה מהיצרן; רפי גינת כבר היה מרעים בקולו מהמרקע "סל-מו-נ-לה!", כמו סיסמת גיוס לאומית, כמו אזעקה עולה ויורדת, וכולנו היינו מגיבים בהתאם ומעבירים ערוץ לירדן.
אבל כלבוטק היא עכשיו רק זיכרון מעומעם מהזמנים שבהם עוד ספרנו לחומוס קוליפורמים ולגינת קילוגרמים, ואיך שהגעתי באותו יום עם הילדים למינימרקט השכונתי שניהם דרשו, כל אחד בנפרד, שאני אקנה להם שקית "קליק כריות" קטנה – עקרונית מדובר בערימת שוקולדים שאכילתה בבת-אחת תביא כל אדם בוגר תקין למצב טרום-סכרתי מיידי, אבל לא התווכחתי, קניתי; הפרה כבר לא הייתה על המדפים, הקליק דווקא כן.
אחר כך חזרנו הביתה ואני פתחתי את ארון המתוקים במטבח, חפנתי לעצמי כמה ופלים מרובעים קטנים של "לואקר"( מותג שססמתו המפורסמת, "לואקר זה טעים, לואקר זה מדהים", תמיד מתבררת כנכונה רק עד האמצע) ודחפתי לפה במהירות.
לא יודע למה עשיתי את זה; רק שעה קודם אכלנו צהריים, ומייד כשסיימנו לאכול לקחתי לי מהארון שתי קוביות שוקולד אגוזים של "לינדט" שאהובתי מטמינה שם רק כדי לגלות, בפעם האחת בשבוע שהיא מחפשת את זה, שכבר אין את זה. אבל הייתי חייב.
לא, בואו נדייק: הייתי מוכרח. אני לא יכול בלי מתוק מייד אחרי האוכל. ברגע שהארוחה – כל ארוחה – נגמרת, משהו אצלי בגוף דורש מתוק במיידי. זו יותר מדרישה: זו תביעה גופנית באיומי אקדח. זה משהו שלא יירגע או יעזוב עד שלא יבוא על סיפוקו. זה סימן שאלה שמחכה לסימן קריאה, אקורד פתוח שמחכה לאקורד סוגר, בן-גביר שמחכה לגזירת סרט השקת בית המקדש השלישי.
הגוף שלי יכול לעמוד בדחיית סיפוקים מסוימת, אבל הוא לעולם – בשום אופן – לא יוותר. אם אין משהו מתוק מייד בסיום הארוחה, המתוק יצטרך לבוא ברגע הראשון שיתאפשר, גם אם שעה או שעתיים אחריה. המוח שלי ממשיך, לכל אורך הזמן הזה, לשדר לגוף את הצורך, את החסר, את הדודא, וכבר מצאתי את עצמי נכנס לפיצוציות שלא היו בדרך הביתה, מחפש בטירוף מכונת ממתקים ברחבי בנייני משרדים, וגם (כן, אני יודע שאני אלך לגיהנום על זה) דוחף אצבעות לתוך צנצנות נוטלה זרות. כאילו אין לי תחושת שובע בלי מתוק בסוף.
בארוחות עם חברים, אני ההוא שאומר "מבחינתי אפשר לדלג על קינוח" ואז, כשהם בכל זאת מזמינים שלושה, ממשיך לנשנש את מה שנשאר בצלחות המתוקות אחרי שלכולם זה כבר הגיע עד כאן. אני ההוא שלא רוצה להזמין גלידה "גולדה" כי "זה מלא סוכר", ואז, כשזה בכל זאת מגיע, אני אוכל עד שלב הבחילה – שמסמן לי, כמובן, להפסיק עם הגלידה ופשוט לכרסם את אחד הגביעים, רק שהם קצת יבשים אז אני טובל אותם בשוקולד הנוזלי הזה שמגיע עם החבילה וממכר יותר מקראק.
זאת התמכרות, הסוכר. אני יודע. כמו סיגריות, כמו כדורים, כמו ראשות ממשלה עם מאבטחים ומבשלת. אני שבוי של סוכר. ניסיתי להפסיק עם זה לא פעם – למעשה ניסיתי שלוש פעמים רק החודש – אבל בכל המקרים נשברתי בערך אחרי 30 דקות וקניתי איזה פסק-זמן, אכלתי רק שתי קוביות ממנו, זרקתי את השאר והרגשתי גמול-למחצה. סוכר, אתם יודעים, הוא סם חוקי, ואני אזרח שומר חוק.  
איך בכלל הגעתי למצב המגוחך הזה, שבו גבר בוגר מסוגי לא מסוגל לראות שבלול קינמון בלי לרצות להיכנס איתו למערכת יחסים אינטימית? אני יכול להאשים את אמא – והיא באמת אשמה, כי מילדות, בסוף כל ארוחה, היא הרגילה אותנו שיש קינוח – אבל זה יהיה קצת קל מדי; בכל זאת עברו כמה שנים מאז, יכולתי להפסיק ביוזמתי את התלות בסוכר כמו שהפסקתי עם משקאות מוגזים, רווקות כרונית וטי-שירטס עם הדפסים מצחיקים. יכולתי, אבל לא הפסקתי, וגרוע יותר: אני מעמיד דור שני למצוקה ומוריש לילדיי את ההתמכרות המלאה, כולל קינוח בסוף כל ארוחה ועוגיית שוקולד או טילון בגודל ייסורי המצפון שלי מדי אחר צהריים. הם דורשים, ואני מציית. ובכל זאת יש לי קו גבול אחד ברור: כשהם מבקשים קורנפלקס "כריות נוגט", אני תמיד מבהיר בתקיפות: "לא, זה לא קורנפלקס, זה ממתק!", וכתחליף נותן להם קורנפלקס פרוסטיס – שזה, בגדול, סוכר מצופה בקצת תירס.
כל קדחת המתוקים הזאת לא הופכת אותנו שמנים (משום מה); היא הופכת אותנו מכורים, תלותיים, חולים. רף הגלוקוזה בבדיקות הדם האחרונות שלי כבר גירד את המספר שאתרי אינטרנט מסוימים מפחידים אותך בקשר אליו, אבל הרופאה שלי, שתהיה בריאה, טענה שגם אני אהיה בריא ולא לדאוג.
אז לא דאגתי.
לכן גם כששטראוס-עלית הודיעו על שחיטת הפרה הקדושה לא דאגתי; אני כבר הרבה מעבר לפרה, אני בסמים הקשים: בקינדר-בואנו, בלואקר, במילקה, בגלידה הסיציליאנית, בשוקולד קרדינל (מי שצריך יודע) – לא שתתפסו אותי מתנגד לאיזה פסק-זמן או טעמי עסיסיים. אני אפילו לא אוהב במיוחד שוקולד; אני פשוט צריך את המתוק, עדיף קראנצ'י, ואני צריך אותו עכשיו. מוכרח. זה גופני.
ברור לי שצריכת המתוקים שלי ביצעה זה מכבר את האיתן סטיבה והמריאה לחלל החיצון, רק ששום מכון גמילה רציני לא יקבל מישהו שיבוא ויגיד "שלום, קוראים לי רענן ואני מכור לכל מה שקרין גורן קוראת לו 'עוד יום במשרד'".
אבל אני מוכרח להיגמל מזה. להציל את עצמי. פה ושם אני שומע על חברים שנכנסו לדיאטות נטולות סוכר ופחמימות והפכו לא רק רזים ובריאים יותר, אלא גם אומללים בהרבה. אני לא אעמוד בזה; סוכרים ופחמימות הם משפחה בשבילי. אבל אולי הריקול של שטראוס-עלית הוא איתות משמיים (טוב, מנצרת. או מכל מקום שבו יש להם פס-ייצור); הגיע הזמן לשחרר את הטירוף היומי הזה. הגיע הזמן לתת לכבד שלי את הכבוד ולא להעסיק אותו כל היום באגירת עודפי גלוקוז. הגיע הזמן להגיד לעצמי בכל פעם שאני ניגש לארון ההוא – ובקול שיזכיר ככל האפשר (ואי אפשר) את המקור הגינתי: "סל-מו-נ-לה!", ופשוט להתרחק משם.
אני הרי לא באמת מכור, אני יכול להפסיק עם זה בכל זמן.
מלבד, אולי, אחרי האוכל.

(פורסם במאי 2022)