מי שולט במדינה הזאת?
לא, באמת; זו לא שאלה פרובוקטיבית, וגם לא ניסיון לתפוס אתכם לא מוכנים ערב פסח. זו שאלה פשוטה, רולניקית כזו: האם אנחנו נשלטים על ידי הממשלה, האליטה, ההגמוניה, החונטה, בית המשפט, התקשורת, מיליציות מיסוי, נשים של ראשי אופוזיציה, עובדי רשות שדות התעופה, או שילוב קונספירטיבי שהיה באמת בין חברות הנשק, התרופות, הטכנולוגיה, ביל גייטס וחנן עמיאור להשתלת תודעה כוזבת?
אני אטען שכל התשובות לא נכונות.
לא, אנחנו נשלטים כיום על ידי קבוצה אחרת לחלוטין שעדיין מצליחה להישאר כמעט לחלוטין אלמונית ומתחת לרדאר:
אני מדבר על טכנאים ואנשי שירות.
כן, הם שולטים בארץ, ואתם יודעים את זה.
זוכרים את הזמנים שבהם אנחנו עוד שלטנו בהם? זוכרים את הימים שבהם יכולתם להזמין טכנאי, לתאם מועד הגעה לחלון זמן מסוים וחסר פרופורציה  ("הוא יבוא בשלישי בין 10 בבוקר ל-2 בצהריים, שמישהו יהיה בבית", זו הייתה ההנחתה המקובלת משירות לקוחות), והוא באמת הגיע מתישהו בזמן הזה, ולפעמים מחוץ לזמן הזה, והיו פעמים שהוא לא הגיע בכלל? והסידור הזה נמשך כמה עשרות שנים, ואף אחד – מלבד כולנו – לא התלונן?
זוכרים? אז הזמנים היפים האלה חלפו. כי מאז הקורונה משהו שם השתחרר סופית, ואחרי תקופה קצרה של בלבול, אנשי השירות והטכנאים יצאו לגמרי משליטה, הפכו עצמאים וחסרי פחד לחלוטין, ומכתיבים את סדר-היום של אומה שלמה.
הבנתי את זה אחרי שטכנאי ההרכבות של חברת ריהוט גדולה שממנה קניתי ספה, שאמור היה להגיע בראשון בצהריים, טלפן אליי מיוזמתו כבר בשישי בצהריים ואמר שהוא בסביבה ואם מתאים שיקפוץ. "בטח", אמרתי לו, "ואם אתה כבר פה, בוא תישאר גם לארוחת ערב".
לא, לא אמרתי את זה. אבל התחלתי להבין את גבולות התימרון החדשים והאינסופיים של אנשי השירות – שכבר לא רואים את עצמם מחויבים לאיזשהו מועד הגעה ספציפי מלבד "אני בסביבה כרגע".
והמשכתי להבין את זה כשבזק טלפנו והודיעו שסיימו לפרוס את תשתית הסיבים בשכונה שלי, וישמחו למכור לי איזה סיב במחיר מציאה.
הסכמתי – כי האינטרנט הזה אף פעם לא מהיר מספיק – וסיכמתי עם הפקידה שבחמישי בצהריים הטכנאי מגיע. ובאמת, כבר בשלישי בשבע בבוקר הטלפון צילצל והאיש הודיע שהוא בסביבה ואם זה בסדר שיקפוץ עכשיו. מילמלתי משהו והתהפכתי לצד השני של המיטה, וכעבור חמש דקות פעמון הדלת צלצל.
הם היו שלושה, והם הבטיחו שזה לא ייקח הרבה זמן ולא יכאב כמעט בכלל.
שעתיים אחר כך הם בישרו שאין דרך לחבר אותי לסיבים האופטיים כי החוט לא נכנס לצינור או משהו, אבל היי, לא לדאוג, יש פתרון: הם פשוט יקדחו חור בקיר הבית, יעבירו דרכו את החוט החוצה, יפרסו אותו לאורך חדר המדרגות, דרך השכנים, המרפסות, הגינה, מסתור הפחים, ואז יגיעו לארון שלהם – שמונח, להערכתי, באזור קריית שאול – והופה, יש לי סיבים.
"אני רק אשאל את השכנים אם זה בסדר איתם שנעביר להם חוט דרך חדר השינה,  ואני חוזר אליכם", אמרתי – והם רק פלטו ביובש: "אז לא עכשיו? עכשיו לא מתאים?", וכשהבהרתי שפחות, הם עזבו את המקום בבוז, מותירים אותי להרגיש אשם ונכלם.
למחרת, כשיצאתי מהבית לאיזה פגישה, חנה שם ואן של בזק, וכשעברתי לידו ניגש אליי זר מסתורי וגבוה. "שקד?" הוא אמר. "זיהיתי אותך. תשמע, הבנתי שהייתה איזה בעיה עם ההתקנה אצלך, אבל אנחנו במקרה בשכונה עכשיו – איכפת לך שננסה שוב?"
"אני בדיוק בדרך לפגישה", עניתי.
"כמה זמן פגישה?" דרש האיש.
"לא יודע כרגע".
"איפה ועם מי?"
עניתי לו בכנות, כי ממילא נראה שהוא עומד לעקוב אחריי.
"זה לא ייקח לך יותר משעה", פסק האיש. "אז אנחנו נבוא אליך עוד שעה וחצי, סבבה?".
משכתי בכתפיי, ובאמת, כשחזרתי הביתה כעבור קרוב לשעה וחצי הם לא היו שם, והוואן המסתורי נעלם. גם למחרת הם לא באו, אבל בתחילת השבוע שאחרי קיבלתי טלפון מבזק שבו הציעו לי לתאם מועד חדש להתקנה. הסכמתי, ולא יותר מיום לפני המועד שנקבע הם טלפנו כדי להגיד לי שהסיבים הגיעו אליי לשכונה, והם היו שמחים לתת לי הצעה!
כל השחרור היפה והמוחלט הזה של הטכנאים ואנשי השירות מכבלי הזמן או ממציאות רציפה כלשהי מגדיר למעשה את הכרזת העצמאות הלא-רשמית שלהם, שאומרת: חלאס. עשרות שנים שירתנו אתכם, מעכשיו אתם תשרתו אותנו.
רק תראו למשל את השליחים למיניהם – אנשים שכבר לא מגיעים אליכם על פי כתובת מדויקת, או אפילו משוערת, אלא מסתובבים ברדיוס הכללי, מטלפנים אליכם שהם פה ודורשים שתצאו אליהם ותאספו מהם את המשלוח. עקרונית כבר הלכתי מרחקים די ספורטיביים בשכונה עד שהגעתי לשליח, ולהערכתי הולך ומתקרב היום שבו אני אקבל טלפון מהשליח שההזמנה שלי פה ושאני אצא אליו, ואני אמצא את עצמי הולך כל הדרך עד המסעדה, שם הוא יישב תוך שהוא מגלגל לעצמו סיגריה ויגיד לי: "נו, שקד, כמה זמן אני צריך לחכות לך? יש לי פה עוד הזמנות על הראש".
זה יפה, בסך הכל, האופן שבו כל אנשי השירות הבינו בבת-אחת שהם יכולים פשוט לטלפן ללקוח, להפעיל אותו ולהגיד לו מה ומתי לעשות, ואני חושב שזה ההמשך המתבקש למגמה שהתחילה בעידן מוצאי הקורונה, שבמסגרתה המוני ישראלים הבינו שבכלל, בכללי, אין להם כל כך חשק לעבוד יותר בשביל אף אחד.
כלומר, צריך לעבוד וזה, אנחנו מבינים, זאת מין נורמה חברתית מיושנת שלפיה הדרך להכניס כסף כדי להתפרנס עוברת דרך ביצוע משהו בשביל מישהו, אבל בחייאת; עבודה? ממש? לקום, ללכת, לעשות דברים, לחזור, וככה כל יום, כל החיים?
כל הקונספט הזה נראה פתאום די עבש ומדכא ביחס לאלטרנטיבה שהציגו לנו ימי הקורונה: פשוט לא לעשות את זה. פשוט להישאר בבית. פשוט לעבוד כשזה בא לך בטוב, ולעבוד פחות כשזה פחות, ולא לעבוד בכלל כשלא ממש מתאים היום.
זאת בטח הסיבה שכמעט בכל הענפים במשק אתם שומעים שחסרים עובדים ואנשי שירות. אבל תראו, הם לא חסרים, והם לגמרי עובדים; אתם פשוט צריכים לתפוס אותם בדיוק ביום ובשכונה שבהם הם עושים את זה.

(פורסם באפריל 2022)