השבוע זה היכה בי: הגשמתי את החלום! יותר מזה: אני חי את החלום. אני קם כל בוקר, וזה חלום שהתגשם. זה בדיוק מה שחלמתי עליו. אחד לאחד.
מה היה החלום? אה, קל; כמו כל ילד אייטיז, גם אני גדלתי על המנטרה ההורית של התקופה, "וילה-וולבו". כן, זה היה סממן העושר הדפיניטיבי של ישראל בשנות השמונים: יש לכם בית פרטי? יש לכם וולבו? הגשמתם. הגעתם. אתם כנראה שר בכיר (הם נסעו פעם בוולבו), או קצין במיל' (הם בנו פעם וילות), או פשוט רופא שיניים.
אני זוכר את טיפוח החלום; מדי כמעט-כל-שבת היינו עושים סיבוב, בדרך חזרה מטיול השבת המשפחתי בחיפה, דרך וילות הפאר של שכונת דניה, ומדמיינים לעצמנו את החיים הטובים, העשירים והחמימים שבטוח מתקיימים בתוכן. אני זוכר שהבטחתי לעצמי – וגם די ידעתי בוודאות – שכשאני אגדל, תהיה לי וילה כזאת. מה הבעיה. כולה וילה. נכון, ההורים שלי לא הגיעו לזה, אבל זה רק בגלל שהם ההורים שלי – אנשים לא מוכשרים מספיק בלחיות, עובדה שחצי מהם מתו לי עוד בילדות, והחצי השני עבד כל יום כל היום רק כדי להחזיק לנו דירה סטנדרטית בשכונת נווה שאנן המעמד-ביניימית.
אז חלמתי על וילה.
ואחרי הווילה, אמרתי לעצמי, יהיה גם וולבו. למה לא. הילדים שלי כבר יגדלו בתוך כל השפע הסקנדינבי הזה, ויעריצו אותי על שהבאתי אותם היישר לתוך החלום המושלם.
השנה זה קרה. כלומר, בערך קרה. הווילה היא רק למחצה – אני גר בבית כמעט פרטי (יש רק שכנים מלמעלה. ומהצד) עם גינה (שהיא של כולם, אבל אני מטפח), ואם אני עוצם עיניים, ואז פותח אותן שוב, ואז חוזר על זה מהר, ואז אומר לעצמי את המילה "וילה", אני יכול כמעט להאמין שזאת וילה. יודעים מה? זאת וילה. כי אמרתי.
לגבי הוולבו – כן. קניתי אחת. דגם בסיסי והכל, איבזור ברמת מתקן מעצר של שב"ס, אבל וולבו.
אני חושב שהגשמתי את חלום הווילה-וולבו כמעט במלואו, ואם לא הייתי יודע טוב יותר, יכולתי לנוח עכשיו בווילה-וולבו שלי ולדעת שעשיתי את שלי בחיים, שהגעתי.
אבל אני יודע טוב יותר. ומה שאני יודע הוא שהגשמתי חלום מלפני 40 שנה. לעזאזל; 40 שנים שלמות לקח לי להגשים חלום אחד! ואחרי 40 שנה במדבר – של הדירות השכורות והמכוניות המשומשות – באמת הגעתי לארץ המובטחת, והנה אני עם וילה-וולבו, לגמרי חי את החלום של ישראל שנות השמונים. מזניב שכמוני!
רק ששנות השמונים נגמרו הרבה לפני הזמן, והחלומות של שנות האלפיים, של עכשיו, נראים יותר כמו משהו שצריך להיות סרגיי ברין וגיל שוויד כדי להגשים. ואני בהחלט יכול לחלום ואפילו להגשים אותם, רק שעד שאני אספיק לעשות את זה, השנה כבר בטח תהיה 2050 ואשתי בת ה-24 לא תתרשם במיוחד. "אוף איתך, רענן", היא בטח תגיד, "כל הענקית טכנולוגיה הזאת שחלמת ובנית פה – זה כל כך שנות העשרים! מי בכלל עוד חולם היום להקים ענקית טכנולוגיה? היום כולם חולמים להפוך לאוואטר מודע שחי לנצח במטאוורס 3.0! אתה יכול להתחיל להגשים את החלום הזה?"
ואני אתחיל להגשים, ואז אני אמות. ואוריש לה וילה ו-וולבו.
כן, הבעיה העיקרית עם החלומות הגדולים שלנו הוא שהם מתגשמים בדיליי מסוים. עד שאתה מתחיל לעבוד על הגשמת חלום – בטח אם מדובר בחלום ילדות – החיים שלך כבר במקום כל כך אחר עד שההגשמה כבר למעשה מיותרת, החלום לא רלוונטי, העולם עצמו השתנה מדי ואתה יוצא מגוחך. הנה, תראו את ג'ף בזוס ואלון מאסק, שחלמו מילדות לטוס לחלל, ולא חלפו אלא משהו כמו 40 שנה של עבודה מפרכת והם הגשימו את חלומם: הם טסו לחלל!
ונחתו בחזרה כעבור עשר דקות. וכל העולם נקרע עליהם מצחוק.
כי אנחנו נידונים לנצח להגשים את חלומותינו הישנים במקום את הנוכחיים. וגם אם נגשים את הנוכחיים, עד שנגמור להגשים אותם הם כבר יהיו הקודמים, פגי-התוקף. אז מה בכלל הטעם?
למשל, בואו נראה: על מה אני חולם עכשיו? אני חולם על בית באומבריה. משהו שקט ליד איזה אגם או נהר, שם אוכל להעביר את שנות הזהב שלי בכתיבה, דיג טרוטות, קיפול טורטליני בטכניקת אוריגמי ויחסי תן ותן עם השכנים, זוג איטלקים מבוגר, הוא אינטלקטואל מפירנצה והיא מאמא כפרית שעושה ספוליאטלה אלוהי.
זה חלום שאני יכול להתחיל לחסוך לקראתו ולעבוד עליו, אבל אני יודע שאין טעם, כי עד שאני אגיע להגשמת החלום הזה, הוא כבר יתחלף בחלום שאחריו: לגור במגדל במנהטן ולהעביר את שנות הזהב שלי בין המטרופוליטן למנוי באופרה ויחסי שלום-שלום עם השכנים, זוג בגיל הביניים, הוא אינטלקטואל מברקלי במקור והיא מכרה זה עתה את סטודיו הפילאטיס שלה.
החלומות שלנו זזים מהר יותר מאיתנו. הם מתחלפים לפני שאנחנו מספיקים למסמר אותם לקרקע, להניח אבן פינה ולהתחיל לעבוד עליהם. להגשים חלום זה קצת כמו לתפוס פרפר (עמכם סליחה); אתם יכולים לעשות את זה אם תתאמצו, רק כדי לגלות שהוא היה יפה יותר שם בחוץ, בשמש, ושכעבור פרק זמן מסוים בשבי הוא ממילא מת לכם.
ואם זה המצב, מוכרחים לתהות מה בכלל הטעם בלחלום ולהגשים או לדמיין "תמונה מנצחת" של עצמכם – כמו שכל מאמן אישי בתשלום ישנן לכם. למה בכלל לטרוח לנסות להגשים משהו בזמן שברור לך שהמשהו – כמו העולם שבתוכו אתה מנסה להגשים אותו – יתחלף קומפלט לפחות פעמיים-שלוש עוד הרבה לפני שתסיים.
אני חושב על זה קצת בזמן האחרון, והגעתי לכמה מסקנות: קודם כל, עדיף לחלום בקטן ולהגשים בקטן. נניח, חולמים לחזור לנגן פסנתר? נו, חודש מעכשיו אתם לגמרי יכולים להיות שם (ולגלות שבעצם תופים. תופים הם החלום האמיתי שלכם). שנית, עדיף לחלום בבינוני ולהגשים בקטן: נניח, חולמים לקחת את עצמכם לארוחת יומולדת חגיגית ב"נומה"? כנסו עכשיו למערכת ההזמנות שלהם ותירשמו. שנתיים מהיום גם תורכם יגיע. ואחרון: אפשר, במקרים מסוימים, לחלום וגם להגשים בגדול, אבל רק אם אתם כבר גדולים מספיק. נניח, חולמים לכבוש את אוקראינה? אתם ולדימיר פוטין? צאו לדרך, רק תתלבשו חם וקחו בחשבון בעיות זמניות בהעלאת ציוצים חדשים.
מסקנה? לא בטוח שהגשמת חלומות זאת עבודה לבנאדם בוגר, וגם אם כן, בואו ננסה – כמו כל פרויקט הגיוני בעבודה – לצאת לדרך עם איזה לוח זמנים סביר וגאנט כללי להגשמתם. ואם אתם מסתכלים על טווח הגשמה של 40 שנה קדימה, אולי שימו את זה בצד ופשוט לכו ללמוד פסנתר.

(פורסם במרץ 2022)