פעם הייתי מהאנשים האלה ששואלים כל שתי דקות איפה הטלפון הנייד שלהם ואם מישהו ראה אותו. זאת הייתה התקופה הטובה, כי עכשיו אני יודע, בכל זמן נתון, מה התשובה: הוא אצל הילדה. היא משתמשת בו כדי לעשות את רוב מה שהיא עושה בזמנה החופשי בימים אלה: מסתכלת על עצמה.
כן, היא יכלה להשתמש בסתם ראי – יש לנו כמה בבית – אבל למה לטרוח להיעמד מול אחד וסתם לתפוס מקום במרחב כשאפשר, הרבה יותר בקלות, לקחת לי את הטלפון, למלא את הזיכרון שלו בעוד 80 סלפיז תוך דקה ואז לעבור לאפליקציית "זומרנג", שבעזרתה הילדה יכולה לא רק לצלם את עצמה בווידאו חצי מהזמן, אלא גם לצפות בעצמה בחצי השני שלו.
ביתר הזמן (יש כזה, כי בגיל תשע זמן הוא משאב בלתי מוגבל) הילדה מחליפה בבית תלבושות בקצב של ביונסה בפאסט-פורוורד, וגם מארחת חברות ל"תצוגת אופנה" שאנשים בגילי מוזמנים, שלא לומר מחויבים, לשבת בהן על תקן אנה וינטור בזמנים שבהם לא היה צריך להמציא שום אנה.
אין ספק שהמראה שלה והופעתה החיצונית מעסיקים את הילדה ברמה שלפעמים מתחשק להגיד לה "היי, תשמרי משהו לגיל ההתבגרות!" ואז להיזכר שייתכן שבגיל תשע היא כבר תיכף אחריו. לא יודע.
כל מה שאני יודע הוא ששום דבר מכל ההתעסקות הזו שלה בלהיראות פחות בת תשע ויותר בת של ניקול ראידמן לא הגיע אליה ממני או מאמא שלה; מעולם לא אמרנו לה כלום לגבי הופעה חיצונית, מלבד, אולי (לעיתים רחוקות): "את בטוחה, מתוקה? כי ברד בחוץ ועלול להיות לך טיפה קר עם הגופיית בטן הזאת שהכרחת אותנו לקנות לך".
אני מניח שהילדה מושקעת כל כך בעסקי המראה החיצוני שלה בהשראת סדרות שהיא רואה, חברות שהיא נפגשת איתן או איזה ציווי פנימי לא ברור – ובקיצור, זאת השפעה סביבתית שלא ממש קשורה ישירות אליי, ואני מוכרח לתהות מתי, לעזאזל, ההשפעה הזאת תתחיל לפוג.
כי מראה חיצוני הוא עדיין המגדיר הראשון של, הייתי אומר, נשים, אבל לא; של כולנו. רק שכגבר, אני מניח שאני מתעסק בזה, במצטבר, עשר דקות ביום, בזמן שאהובתי – כמו, בערך, רוב הנשים שיצא לי להכיר – תתעסק בזה לפחות חצי שעה ביום, ולאורך חייה זה יעסיק אותה מספיק זמן כדי לקיים את חוק 10 אלפים השעות של מלקולם גלדוול, שלפיו כדי להגיע למצוינות בכל תחום נדרשות 10 אלפים שעות אימון.
אני, לעומת זאת, בטח צברתי לאורך חיי לא יותר מאלף שעות (ואני ממש נדיב כאן, כן?) של התעסקות במראה החיצוני שלי, ולכן אני נראה כמו שאני נראה ורחוק ממצוינות בתחום. אין לי מושג מה לעשות עם השיער או הבגדים שלי כדי להביא לתוצאה סופית עגומה פחות מהנוכחית, ובכל פעם שאני מנסה אני מגלה בדיעבד שנראיתי אפילו יותר מגוחך. אבל הילדה שלי, לדעתי, תיכף תשלים את חוק חינוך 10 אלפים השעות שלה, ויש לה כבר דעות מוצקות ומקצועיות על מה שאני, היא, אמא שלה והכלבה צריכים ללבוש ולעשות עם השיער.
הייתי טוען שזה בגלל שהיא ילדה ולא ילד, אבל ברור לי שזו הכללה: יש גם גברים שמושקעים לגמרי במראה החיצוני, ויש נשים שקמות מהמיטה בבוקר ויוצאות ככה מהבית –  אבל הנה משהו שאני יודע בוודאות: שהמהפכה הפמיניסטית החשובה של זמננו היא השחרור הנשי הסופי מכבלי דימוי הגוף והמראה החיצוני המחייב.
כל מי שנמצאים כאן מספיק זמן כדי לזכור את שנות התשעים יודעים שהכבלים האלה היו אז עדיין מהודקים כל כך עד שלא רק שהשאירו סימנים, אלא גם הפכו לאביזר אופנה. עידן הסופר-מודלס, עידן האירוע השנתי המופרך של ויקטורי'ס סיקריט, עידן שערי המגזינים הנוצצים והקליפים השמנוניים של ג'ורג' מייקל – כולם לא הותירו מקום לספק לגבי איך אישה, כל אישה, אמורה לשאוף להיראות: איפשהו בין כריסטי טרלינגטון לנעמי קמפבל.
דימוי הגוף המופרך הזה נכפה לא רק על נשים; הוא נכפה גם עלינו, כאילו תעשיית אופנה שלמה מדברת בשמנו כגברים וקובעת מה אמור להסעיר אותנו. כן, זה התחזה לפמיניזם וקידמה – נשים עושות את זה בשביל עצמן וכו' – ועדיין; זו הייתה כפייה, החפצה, ובעיקר הכתבה של תרבות שלמה של איך-צריך-להיראות, כפי שנקבע על ידי מעצבי-על שאני חושד שלא מאוד אהבו נשים, או גברים, או בני אדם בכלל.
כל זה התחיל לעבור לנו רק בשנים האחרונות, והתרבות הנוכחית כבר מציבה בשורות הראשונות את כל סוגי הגוף האפשריים ושמה נשים במקום שבו גברים היו מאז ומעולם; במקום של הכל-הולך, הכל-בסדר, הכל-אהוב. אתם יכולים לבוא בכל צורה, פרופורציה, מגדר או דרך שבה אתם נאמנים למי שאתם, ואפשר לככב בחיים האלה, וגם לאהוב ולהיות נאהבים, עם כל מראה שהוא, מבלי שהתעסקות בגוף תיכנס למערך השיקולים הקובע. רק תעיפו מבט ב"מישהו איפשהו", אולי הדרמה הקומית הטובה ביותר כרגע, ובכוכבת הראשית ברידג'ט אוורט, ותתאהבו.
ותעשיית האופנה תצטרך לסלוח לנו ולייצר את כל המידות והסוגים אם מתחשק לה להישאר תעשייה. ותעשיית הפרסום תצטרך להבין שאנחנו מעוניינים לקנות מוצרים מאנשים, ונשים, שנראים בערך כמונו. וכל יום שבו שום קוד חיצוני לא נספר לאישה יותר מאשר לגבר הוא יום נוסף בדרך למקום שבו אנחנו רוצים ואמורים – וכבר היינו צריכים מזמן – להיות.
ועדיין, כל ההתרה הזו מכבלי דימוי הגוף היא עניין חדש. זוכרים את קמפיין Dove שהתגאה ב"נשים אמיתיות"? זה היה רק ב-2015 וכבר כיום ההכרזה על "אמיתיות" הייתה עוברת, בצדק, כעלבון. אנחנו עדיין בדרך לשם, להתרה הסופית, להתנערות מתכתיבי הופעה חיצונית מסוימת, אחידה או "נחשקת" (אוקיי, הטלוויזיה המסחרית עדיין קצת תקועה). אבל לפחות זה כביש מהיר, ובשאיפה חד-כיווני, וכשנגיע ליום שבו כולנו נחגוג את היותנו אנושיים ויפים בכל צורותינו, נוכל לוותר סופית על יום האישה – היום ההוא שבו חצי מהאוכלוסיה אומר לחצי השני: יופי, תמשיכו ככה, אתן בדרך, כל הכבוד, רק אל תשכחו את קופוני ההנחה ל"ללין" שהכנו פה בשבילכן.
ורק הילדה שלי, עם אובססיית המראה שלה, הורגת את הסטטיסטיקה ותוקעת מקלות בגלגלי המהפכה. אני חושד שהיא לא לבד, ושאובססיית המראה משותפת לעוד כמה ילדות, נערות ולמעלה מזה. אולי זה בכל זאת משהו שאמרתי לה? משהו שאפשרתי לה לראות בטלוויזיה? משהו שיעבור לה בבוא הגיל וההבנה? משהו שאני מוגבל – כגבר בגילי – מכדי להבין? הייתי מנסה לגגל על זה קצת, אבל הטלפון שלי אצלה. תיכף היא תראה לי סרטון חדש שלה מניפה שיער בסלואו-מושן. ואני אגיד לה: מדהימה.

(פורסם במרץ 2022)