באמצע טיול שגרתי עם הכלבה, הילד שלי נתקף פרכוסים. "מה קרה?" אני נבהל, ומגלה שבאמת קורה לו משהו גופני מדאיג: "איככס, נגעתי בקקי של ציפור", הוא נזעק, מריח לעצמו את האצבע, מתחלחל ואז עושה את הדבר היחיד שאפשר לעשות במצב כזה: מריח לעצמו את האצבע שוב.
"טוב, די, זה רק קקי של ציפור, בוא נגיע לגינת נדנדות, יש שם ברז ונשטוף", אני מרגיע אותו, אבל הילד מסרב להירגע: "די, זה מגעיל! אני לא יכול! אני הולך הביתה לנקות את זה כמו שצריך!".
בשלב הזה אני מאבד את זה. הוא לא ישאיר אותי פה לבד עם הכלבה – כשזאת בכלל האחריות שלו להוציא אותה. ואותי.
"תקשיב לי טוב", אני אומר פתאום. "תגיד תודה שלא נגעת בקקי של ציפור בזמן שאתה משתרך בתוך שיירת פליטים מאובקת, נואשת ומרוטה כשאחותך הצולעת לצדך, ואמא ואני מחרחרים בזמן שאנחנו סוחבים מזוודות ענקיות על גבול אוקראינה-בוסניה, בסדר?"
הילד לא ממש מבין מאיפה זה בא לו ולמה הוא צריך להקשיב עכשיו לבנאדם מבוגר שמקשקש על משהו מהחדשות בזמן שהגרוע מכל כבר קרה לו – יש לו קקי של ציפור על היד – אבל אני ממשיך: "אתה יודע שילדים כמוך נמלטים עכשיו מאוקראינה ועומדים שעות וימים בתורים ענקיים על הגבול רק כדי לצאת משם?".
"אני הייתי עומד בזה", הילד מפתיע פתאום.
"כן, בטח, אתה ואחותך הייתם עומדים בזה בלי שום בעיה עד שהבטריה של האייפון הייתה נגמרת לכם, ואז שניכם הייתם מתמוטטים לאדמה ובוכים: 'תשאירו אותנו למות פה'", אני מלגלג, אבל הילד בא מולי עם טיעון טוב יותר: "טוב, מה שתגיד, אני הולך הביתה לשטוף את זה".
והוא באמת הולך.
אני מסתכל על גבו ההולך ומתרחק ממני, לבוש סווטשירט אדום ממותג של בילבונג, וחושב לעצמי: לא, הילד הזה לא יהיה פליט טוב. במקרה ההיפותטי שבו צבא זר – או שבעה – יכבשו את ישראל, ואנחנו נצטרך להימלט מפה כשרק קולקציית החורף של זארה לגופנו, הילד בטח יתיישב לי על הכתפיים (הרגליים שלו כבר יגיעו לקרקע), יגיד: "תעיר אותי כשמגיעים לאמריקה והאינטרנט כבר מחובר" ויירדם.
לא שאני בכלל מתכונן לאפשרות כזאת (מלבד האזרחות הנוספת, כמובן) אבל באמת שכל המראות האלה של משפחות אוקראיניות שלמות שנמלטות לכיוון הגבול גורם לי לשמוט לסת או שתיים. לבושים מעילי יוניקלו וחולצות ממותגות, הם נראים כמעט כמונו בטיול שבת עם הילדים. רק שהטיול שלהם יימשך שבועות ארוכים והיעד הסופי הוא פחות בכיוון של מבצר יחיעם ויותר בכיוון של להישאר בחיים.
אלו שיירות הפליטים הראשונות שנראות ממש כמוני-כמוכם. הם לא לבושים בלויי-סחבות ולא מגיעים ממדינות שביל גייטס צריך לגלות להן את האסלה. אלה יכולים היו להיות – בחיים אחרים – אנחנו.
האם הילדים שלי היו עומדים בזה?
הצחקתי. הילדים שלי לא עומדים בבוקר שבו הם צריכים לקום מהמיטות ללא סיוע חירום של מסך כלשהו, או בלי שאנחנו נגיש להם את הבגדים ונפציר בהם לבחור סנדוויץ' לבית ספר מתוך מגוון של חמישה סוגי לחמים. הילדה שלי לא נכנסת למיטה בלילה בלי שמישהו שוכב לידה עד שהיא, או הוא, נרדמים. הילד שלי נקלע למצוקה נשימתית במקרה שהאינטרנט נחלש לרגע למהירות שאינה מאפשרת הורדת בנאדם שלם תוך שבע שניות.

שני הילדים שלי זקוקים להסעות פרטיות בתכיפות שכבר גרמה לי לרכוש לעצמי כפפות לבנות וכובע צילינדר ולהתאמן בפתיחת דלת הרכב האחורית תוך קידה קטנה. שניהם מאמינים שבגדים נועדו להיות מונחים בכל נקודה בבית שבה בחרת להוריד אותם. שניהם ישאגו במקרה שיתברר שהשניצלים לצהריים הם מאתמול – וחוממו – במקום שיוגשו להם טריים מהמחבת.
כל אי נוחות גופנית – משריטה ועד קור – היא מקור לוועדת חקירה משפחתית. על אירועים מאתגרים כמו טיול רכב לאזורים הפראיים של משתלת רמת השרון או דריכה יחפה על חול בים מתקיימים משאים ומתנים בלתי פוסקים.
אני יודע; הילדים שלי מפונקים להחריד, ואני מנסה להישאר מאופק בקשר לזה ולא לספר כאן על הרגע המביך שבו השיער של הילדה לא היה חלק מספיק לטעמה והיא הצליחה לגרום לאמא שלה ללכת איתה מיידית למרכז המסחרי ולקנות שם דפני – שזו, מתברר, מברשת חשמלית שמברישה את השיער כמו כל מברשת רק עולה 500 שקל יותר.
הילדים שלנו הם הדור הראשון שמקבל הכל, כל הזמן. אם לא עכשיו, אז תיכף. ההורים שלי עדיין הצליחו להגיד לנו לא; לא לכלב, לא לסקייטבורד, לא לממתקים שלוש פעמים ביום, לא להישארות בבית סתם כי לא מתחשק ללכת היום לבית ספר, לא לוויתור על אימון פסנתר, לא לטלוויזיה עד מאוחר, לא להסתגרות בחדר בזמן שיש לנו אורחים שצריך לשעשע, ולא להישארות עם האורחים בזמן שצריך כבר ללכת לחדר לישון.
אנחנו, מצידנו, לא מכתיבים לילדים שלנו שום משמעת דומה. הדברים שעליהם אנחנו מצליחים להתעקש איתם הם, בערך, היגיינה בסיסית (הם מוכנים להתקלח. צחצוח שיניים – אלקטיבי), לימודים כמעט סדירים (האיום בהתערבות משטרתית או רשויות הרווחה עדיין פועל עליהם) והורדת כלים מהשולחן אחרי האוכל עד לרמת השיש (לשים בכיור זה כבר בתשלום נוסף).
אני לא גאה בחינוך הזה למפונקות, וייתכן שיכולתי להיות הורה תובעני יותר, אבל אין לי מושג איך; זעם לא עובד עליהם, רכות לא עובדת באותה מידה, סמכותיות לא יושבת עליי טוב, ומכות יצאו מהמודה מאז שאנחנו הופלקנו פה ושם.
האמת היא שלא באמת רצינו לחנך אותם אחרת. רצינו לתת להם הכל כל הזמן. כשהם נולדו, עדיין האמנו שאנחנו מביאים אותם לעולם של שפע אינסופי. לעולם שבע, מפנק, עולם של גלובליזציה, של גבולות פתוחים, של טיסות קלות וזמינות, הייטק, כלכלה מתקדמת, הזדמנויות חסרות תקדים לכולם, ותוחלת חיים שעוד בחייהם תקבל הארכת שליש על התנהגות טובה. הבאנו אותם, מבחינתנו, לחיים טובים משלנו, בטח משל הורינו. פינקנו אותם כדי להכין אותם לעולם מפנק.
ופתאום השנה היא 2022, ובחוץ מגיפה, ובאירופה מלחמה, ומאות-אלפי פליטים שוב נעים לאורך הגבולות, ומדינות לאום הן שוב סוג של דת, ובחדשות אתם רואים ערים מופצצות, אוכלוסיות נמלטות וחיילים בשוחות, ותוהים מה השנה ולמה זה לא בכלל בשחור-לבן.

זה מדכא, מפחיד ומחריד במינונים זהים, והילדים שלנו גדלים עכשיו לתוך זה; לעולם שמשתנה במהירות ומאויים ביולוגית, אקלימית, צבאית, לאומנית. לא הכנו אותם לזה; הכנו אותם לעולם של שפע ויציבות שהכל ניתן בו להשגה. העולם ההוא הולך ומתרחק עכשיו מהם ומאיתנו, וזה בדיוק הזמן להיות אסירי תודה על הזמן והמקום שעוד נותרו. שיהיו מפונקים, הילדים, מה יש. אחרינו – ולפניהם – המבול.

(פורסם ב-4.3.2022)