החורף של אביה

קר לי.
אני חושב שכבר שלושה חודשים רצוף קר לי. כפות הידיים שלי קרות. הפנים קרים. האף לח וקפוא כמו חוטם של כלב-מזחלות אסקימוסי, הנשמה שלי היא גלגול מאוחר של אלזה המוקדמת.
קר פה לעזאזל. ישראל היא מדינה ים-תיכונית ארקטית.
כל כניסה למיטה בלילה היא אירוע שאני צריך להיערך לקראתו כמו ישיש רוסי שמתכוון לזנק בפברואר לתוך מי הוולגה הקפואים כדי להתחשל. אני נעמד ליד המיטה, לוקח נשימה עמוקה ואז, בבת-אחת, מוריד מעצמי בגדים ונכנס לפיג'מה, בניסיון לגרום לעצמי לא לשים לב שזה קרה. ואז אני מגביר מהירות ונכנס מתחת לשמיכה.
טעות גדולה.
השמיכה קרה יותר מאתי כרייף בראיון לאסנהיים, הסדין משתף איתה פעולה מהצד השני, ועכשיו אני לכוד ביניהם, פסל קרח של עצמי. אני שוכב שם כמו מטפס הרים גווע ברגעי חייו האחרונים, קבור בשלג, יודע שאין סיכוי להצלה. סיבת המוות: היפותרמיה ביתית. "נכנס מתחת לשמיכת פוך ומעולם לא הצליח להתחמם שוב", ייכתב בדו"ח שלאחר הפשרתי.
כן, אני יודע; יש אנשים שמשתמשים בשמיכה או סדין חשמלי, אבל איכשהו, חשמל הוא משהו שאף פעם לא חשתי לגמרי בנוח להתרווח או להירדם עליו. ואני יודע שאפשר להשתמש גם בבנאדם חי – במקרה שאהובתי כבר במיטה – אבל אני חושב שזה לא הוגן יותר מהשימוש הנצלני שעושה החמאס באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי.
לפעמים היא מנסה לעשות את זה לי, לבוא קפואה מבחוץ ולהיצמד אליי במיטה כאילו הייתי מתמודד באתגר דלי הקרח והיא בתפקיד הדלי, הקרח והאתגר. ברגעים כאלה אני מבטיח לעצמי שאיך שהאירוע הזה מסתיים אני קם מהמיטה, עובר למחשב, מדפיס מסמכי גירושין מסודרים ומחתים אותה במקום – אבל עד שהאירוע מסתיים אף אחד מאיתנו לא התאבדותי מספיק כדי לצאת שוב מהשמיכה.
זה חורף תל אביבי, ובלי קשר לכמה מעלות יש בחוץ – או לשמש ששטפה הכל רק הבוקר – הוא תמיד קפוא. בלילה הטמפרטורות צונחות אל מתחת לאפס – או בכיול ישראלי, 10 צלזיוס – וכל גיחה מהבית עם הכלבה עשויה להסתיים בחזרה מהירה הביתה בלעדיה. שתסתדר בעצמה, הכלבה.
אין זה קורה דווקא בישראל? גרתי בניו יורק שלוש שנים, עברתי חורפים מקצועיים של שלג, סופות ורוחות במהירות שיכולות להביא למעצרן, ומעולם לא היה לי קר כל כך כמו פברואר בתל אביב. אני לא לבד בזה; ישראלים שחזרו מרילוקיישן בקנדה, אלסקה, לפלנד והחלל החיצון מדווחים ששם היה להם חם יותר. אני מאמין להם; באמת היה. ניו יורק בחורף הייתה כמעט שרבית. קירות הבית היו עשויים רדיאטורים שהודלקו וכובו (אבל בעיקר הודלקו) בלי שמישהו שאל או ביקש את עמדתי בעניין, וגרמו לי להסתובב בבית בטי-שירט במקרה שהיה לי טיפה קריר. בכניסה לחנויות רוססתי בזרם אוויר לוהט, ובפנים היה מהביל יותר מאוגוסט תל אביבי. בחוץ שרר חורף כבד, וזה אמר בוודאות רק דבר אחד: שהולך להיות לך חם. הכי חם. שבכל מקום שאליו תגיע יש סיכוי טוב להזיע.
החורפים בניו יורק היו תענוג; אדן החלון הייתה מקרר, המרפסת הייתה מקפיא, הסלון היה תנור. לא זוכר שהיה לי קר, אבל זוכר שלאה שבת לא זכרה איזה חורף היה יותר קר, והיא דיברה רק על חורפים תל אביביים.
למה ישראל קפואה כל כך בחורף שייחשב, בקנה-מידה אירופאי, לקיץ של אבי-אביה? אתם יודעים למה; כי היא לא מוכנה להכיר בחורף בשום צורה. כי גשם הוא אירוע שלנצח יכה אותנו בהלם, אובדן עשתונות ותחושת זה-לא-באמת-קורה סוריאליסטית. כי קור הוא משהו שנראה לנו, לאורך שני-שליש מהשנה, כמו אירוע כל כך בדיוני, מרוחק ובלתי נתפס, עד שכשהוא מגיע אנחנו עדיין בגישת לי-זה-לא-יקרה. אנחנו מוכנים להכיר בחורף כמו שאנחנו מכירים בפלסטינים; בגדול יש דבר כזה, בגדול ברור שמגיעות שם איזה זכויות, אבל בקטן לא, ובטח שלא על חשבוננו.
אנחנו לעולם לא נערכים לחורף. אנחנו סומכים על המזגנים שלנו שינשפו עלינו אוויר חם ויביאו אותנו תוך שש דקות ממצב קפוא למצב עילפון-מחנק, ואנחנו קונים רדיאטורים קטנים ומפזרי-חום מתוצרת ענקית הטכנולוגיה הבינלאומית זק"ש וגוררים אותם מחדר לחדר כמו שמיכה קצרה מדי. קר לנו כל הזמן, אבל כשמציעים לנו פתרונות ממשיים לבעיה אנחנו נוטים לראות בה בעיה של מישהו אחר. מה, חורף ישראלי? אתם צוחקים? אין דבר כזה, ואם יש זה עובר תוך שלוש דקות, ואם לא, שימו סוודר.
ואז החורף מגיע כמו עטלף מהגיהנום – מי ראה את זה בא? – ואנחנו עוברים לחיות לאורך חודשים שלמים במצב שבו קר לנו כל הזמן. אנחנו לא יודעים מה לעשות בקשר לזה וגם לא מוכנים לשמוע את מי שיודעים. יש לי חברים שעשו חימום תת-רצפתי בכל הבית – כששמענו על זה ירדנו עליהם שבאמת אין גבול, ומה הלאה, אח מבוערת ועורות של חיות על הרצפה והקירות? – ועכשיו הבית שלהם הוא הנקודה החמה היחידה בגוש דן, עקרונית הזמנתי שם מקומות לכל המשפחה לפורים על בסיס חצי פנסיון.
רגע לפני שהתחלנו שיפוץ החלטתי שהפעם אני הולך על זה; דואג לחימום תת-רצפתי גם אצלנו. ביררתי קצת מחירים של הדבר הזה והבנתי שאני כבר אהנה מחימום תת-רצפתי בקבר – שטח מצומצם יחסית שאני אוכל להרשות לעצמי לחמם לפחות לתקופת ההסתגלות הראשונית.
עכשיו תראו; זה לא הולך להיעשות טוב יותר. ישראל לא יודעת לנקז מים, לחמם בתים וחללים, או לראות בחורף תקופה, איך נאמר, קרה. החורפים, מצידם, רק יהפכו חורפיים יותר – מתברר שזה מה שהתחממות גלובלית עושה – וכולנו נצטרך להתחיל לחמם את המדינה הזו באותה רצינות שבה מיזגנו אותה. אם אני מכיר אותנו קצת, אין סיכוי שנעשה את זה. אנחנו פשוט נקפא בשקט כל חורף מחדש, נטבע באגמים שנוצרו ספונטנית בעיצומו של כביש הגישה לשכונה ונמשיך לחשוב שזה לא באמת קורה לנו. נגיד שזה לא בסדר, שהתשתיות במדינה הזו דפוקות, שאיך זה שאף אחד לא לומד אף פעם, ושכמה מופתעים כל פעם מחדש אפשר להיות ממשהו שקורה כל שנה באותו זמן.
ואז נגיע לעבודה, נשב במשרד עם מעיל, נפעיל למרגלותינו תנור סלילים קטן, ובסוף היום נחזור הביתה למזגן שיחמם אותנו באמצעות חנק ורדיאטור קטן. נפעיל את שניהם על מקסימום וזה באמת יעזור: בסביבות מאי נתחיל להתחמם קצת. ססאמק.


(פורסם בפברואר 2022)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s