השיפוץ התחיל, כמו כל שיפוץ, בהבנה שככה אי אפשר יותר, מוכרחים לתקן את הרצפה, לארגן עוד חדר לילדים, להעיף מהקירות את הטפט בגוון אפור-כפות-ידיים-של-הילדה, ולממש, סוף סוף, את האופציות שאני מחזיק להתמוטטות עצבים בהיקף מלא.
מכיוון שכבר שיפצתי פעם דירה, באתי עם ניסיון קודם וידעתי טוב מאוד מה לא לעשות הפעם: לשפץ דירה. פשוט אל תעשו את זה. אל תתקרבו. זה לא בשבילכם. לא בשביל אף אחד. זה עולם של כאב – שתמיד יתחיל בישיבות מבטיחות עם המעצב ותוכנת התלת-מימד שלו, שתגרום לבית שלכם להיראות על המסך כמו הזייה מתוקה על רצפת עץ אדרת-הדג, פרופיל בלגי שחור ואיים בזרם של המטבח המנצח, ויסתיים ברגע שבו לא תזהו את האיש שצורח כרגע באמוק פסיכוטי על איזה אינסטלטור מדובלל – עד שיתברר לכם שזה אתם.
אבל אני, עם כל הניסיון הקודם הבודד שלי בשיפוצים, קיבלתי החלטה שהשיפוץ הזה הולך להיות שונה. הפעם אני אשלוט בסוגרים של הכסף, הלו"ז, העצבים והנטייה הכמעט מינית של שנינו לקנות ספה מהביטאט במחיר מבצע שנקוב כבר בחנות בתל"גים.
כן, שיפוץ הוא חתיכת נמר פראי, אבל הפעם אני הולך לרכב עליו במקום לתת לו לרכוב עליי. הפעם אני אשאר רגוע לכל אורך הדרך ובכל מצב. הפעם אני אהיה הבוס, השריף, האמיר אוחנה של השיפוץ. הפעם השיפוץ ייגמר בזמן ובתקציב, ואני אעשה אותו כמו שההורים שלנו עשו בשעתם: הם קראו לו "רמונט" והתייחסו אליו כמו לדודן רחוק בשם רמונט שהגיע מבלגיה הקרה לביקור של חודש בארץ וצריך לארח אותו יפה.
מה שלא לקחתי בחשבון הוא, כמובן, שאני נכנס מחדש לעולמם של בעלי המקצוע – אנשים שעזבו מזמן את כדור הארץ לטובת מציאות אלטרנטיבית שבה חלים חוקי זמן-מרחב שרק הם מכירים, וגם משנים כל רבע שעה כנראה למטרות אבטחה.
חודשיים אחרי תחילת השיפוץ – שתוכנן להימשך שבועיים-שלושה – אני עדיין אוסף, לצד שברי חיי, את הדברים שאנשי מקצוע אומרים ועושים וצריכים להיכתב על מצבתם, ואת תופעות השיפוץ עצמו – אירוע שכמו טירונות ולידה, אף אחד, גם אם עבר את זה, לא באמת יכול להכין אותך לקראתו. נניח:
* "אנחנו בדרך אליך" – ההודעה תגיע באזור רבע לשש בבוקר, וכשלא תענו לה כי אתם עוד ישנים, הנייד יצלצל והאיש יגיד: "אנחנו בדרך אליך, יוצאים עכשיו מראשון, משהו כמו עשרים דקות". לא תשמעו מהם שוב באותו יום.
* "אנחנו בדלת" – אבל תמיד טוב לסמס קודם כדי לוודא שאתה יודע שאנחנו בדלת.
* "אנחנו באים מחר, עשה טובה תשמור לי חניה ליד הבית" – כן, בסדר, אני פשוט אבלה את הלילה והבוקר שאחריו בשק שינה באחת משלוש החניות שכולם ברחוב הולכים עליהן מכות והאחרון שניסה לשמור אחת זכה שתיקרא על שמו לאחר מותו בסקילה.
* "מאיפה אפשר להיכנס אליכם?" – אני חשבתי, כאילו, מהדלת, אבל עכשיו אני מבין שאין סיכוי שלוחות הגבס האלה יעברו דרכה, אז מה תעדיפו: שנשבור שני קירות או שנעבור לבית צמוד קרקע במושב ופשוט תיכנסו מהשדה?
* "תן לפועלים משהו" – ברירת קנס פתאומית. עשויה ליפול בכל זמן וללא הקשר ספציפי. שטרות של מאה שקל יעשו את העבודה.
* אחי, תעשה לנו קפה?" – הם מתכוונים לאספרסו. מהמכונה. ימי השחור מורתח נגמרו. ימי הנס קפה מעולם לא התחילו.
* הצעת המחיר החדשה – עברו שבועיים מאז הקודמת, והיא יקרה יותר ב-30 אחוז. "אתה לא מבין, כל חומרי הגלם התייקרו בטירוף". תוך שבועיים? "כן, הכל עלה". גם וילונות? "אל תשאל מה הולך בענף הבדים". גם אסלות? "החרסינה זינקה". גם שירותי אורחים? "אורחים התייקרו נורא, אין בכלל להשיג עכשיו".
* דלתות – אין על דלתות מתוצרת החברה הזאת שמפרסמת בכל מקום, שבאות במצב לא-אקוסטי (או אקוסטי! אם מתחשק לכם להכפיל מחיר) ובלתי-מותקן (או מותקן! אם לא איכפת לכם לשלם 1,400 שקל למתקין, עדיף במזומן).
איקאה – זה ייגמר באיקאה, ואתם יודעים את זה. זה ייגמר בתור לדלפק של הארונות, בתור לקופה הפנימית שבה אתם אמורים לשלם על פריטים בהזמנה, בתור לקופה הסופית שבה תשלמו על פריטים באיסוף עצמי, בתור לאיסוף ההזמנה שעליה שילמתם, בתור לתיאום הובלה והרכבה, בתור למים ונקניקיה. זה ייגמר בשבועה: לעולם לא עוד. זה ייגמר בהבנה שמגיע גיל בחייו של אדם, שבו הוא כבר לא יכול וגם לא אמור – פיזית ונפשית – לקנות באיקאה. זה ייגמר כעבור שבועיים, כשתיזכרו שאתם צריכים משם גם שידת טלוויזיה.
* חלונות – אין במלאי, כי אין בחברה, כי "קליל" בעיכובים עם הדגם הזה. למה חייבים "קליל"? כי אף אחד לא עובד עם אף חברה אחרת, כי זה שוק תחרותי שבו "קליל" לא מפסיקה לתת פייט לעצמה.
* אינסטלציה – מתישהו המים יעלו, יפרצו,  יתפוצצו לך בפרצוף, לא יהיו חמים, קרים, בכלל. אינסטלטור עם תעריף שעתי של וורן באפט ישאל "איפה פה הראשי שלכם" ובהמשך "יש לך פה חנוכיה" – שתי שאלות שהתשובה עליהן היא "כן. מה?". בסוף הוא יסדר את זה, אבל תצטרכו לזכור משהו לתמיד. נניח, שהחמים והקרים הם בכיוונים ההפוכים מהמקובל. כי ככה.
 * רחוב הלח"י, בני ברק – הו, רחוב החלומות הבורגניים השבורים. רחוב הדברים שלעולם לא יהיו לכם גם אם תקנו אותם, כי אצלכם בבית הם לעולם לא ייראו, יותקנו, יריחו או ירגישו כמו בחנות. הרחוב שאליו ארכיטקטים ומעצבים מלווים לקוחות כמו הורים גאים לילדים נרגשים, רק כדי לגזור קופון מחזי בנק וגם מחזי ועינת שמשפצים חדר שינה. הרחוב הכי כזה-אבל-יש-לכם-תכלת? בישראל. פעם קראו לו הרצל והוא בא גם בזול.
* מזומן – לא מדברים על זה. אין לי מושג מה זה. מעולם לא נתקלתי בתופעה. אחרי צ'יפס וגרטאן, מע"מ הוא התוספת האהובה עליי.
* זמן – אינסופי ונצחי. התשובה לשאלה "מתי זה ייגמר סופית, ממש, עד שלא תישאר על הרצפה פחית אחת של דבק אקרילי שמונחת על ניילון קרוע שמוטל על חתיכת קרטון מאיקאה שמוקפת בחתיכות קיר קטנות" היא: על כמה חשבתם? תכפילו בהמשך חייכם ואתם מתקרבים.

(פורסם בפברואר 2022)