האנשים הטובים יותר

May be a cartoon of 2 people

אבא של אהובתי נפטר בשבוע שעבר. הוא היה איש מבוגר, לא לגמרי צלול, בריא רק חלקית, ומותו היה שקט ונטול דרמות כאילו ביקש להקל על משפחתו וחבריו ולא להתעקש להישאר בסביבה לתוך שנות הדעיכה המכוערות והמשפילות ביותר.
אהבתי את האיש הזה מאוד, והייתי לגמרי חסר ייחוד בזה. כולם אהבו אותו מאוד. אני לא מתכוון לזה כמו שנהוג להגיד על, פחות או יותר, כל מי שמת; שאהבנו אותו. לא; אני מתכוון לזה כמו שאומרים על אנשים שהיו כוכבים.
והאיש ההוא היה כוכב.
לא כוכב תקשורתי או טלוויזיוני, אפילו לא קרוב. כוכב אנושי. כוכב של חייו, של משפחתו, של סביבתו, של אנשים זרים שחייהם חלפו לידו ונעצרו רק כדי לראות כוכב שאינו נופל אפילו לשנת צהריים (מלבד בשנים האחרונות).
הוא היה גבר יפה, שחקן כדורגל ופרחח בצעירותו, איש עסקים מצליח והגון בשנותיו הטובות, ידע ללבוש צבעים שרק מלבישות מקצועיות מסוגלות להכריח גברים לנסות, אהב לחיות עם אנשים, אהב אוכל, יין, מוזיקה, ריקודים, מכוניות טובות, עבודה קשה, חופשות סקי, טיולים, ובעיקר משפחה, הכי טוב משפחה. אה, והוא גם אהב גם להגיד שהחיים פשוטים, זה רק שאנשים מסבכים אותם. נעים מאוד, אני אנשים.
פעם טסתי לחו"ל עם האיש הזה, ונדהמתי לגלות את מה שיכולתי – אבל לא טרחתי – לנחש; שאנשים זרים במטוס מתחילים לדבר איתו סתם ככה, בלי שום סיבה. רוצים להעביר איתו זמן, כי צריך להעביר את הזמן בטיסה, והאיש הזה – בניגוד לכמה מאות נוסעים אחרים – נראה כמו אופציה לא פחות טובה מספר, סרט או שינה. הוא היה האחד – ולא בכל טיסה יש אחד – שאתם שמחים שהושיבו לידכם. הצוות היה נחמד אליו יותר. הדיילת שידרגה אותו באופן לגמרי עצמאי לארוחה של הביזנס. אפילו כיסי האוויר עברו לידו, מעליו ומתחתיו ולא הפריעו לו כמו לכל השאר.
חשבתי על זה; בזמן שאני יכול להעביר 12 שעות טיסה מבלי שגם כלב עושה-את-עצמו-מת במושב לידי יכיר בקיומי, האיש הזה זכה לעלייה לרגל מזרים במושבים הסמוכים. בזמן שאיתי הדיילת תחליף את מספר המילים המינימלי ההכרחי לביצוע תפקידה על הצד היוצא-ידי-חובתו ביותר, האיש הזה כבר סיפר לה – מיוזמתה – את סיפור חייו.
רוצים הסבר? אתם לא צריכים, כי כנראה שגם אתם מכירים מישהו כזה. או מישהי.
מדי פעם זה קורה לאבולוציה, שמצליח לה יותר מבדרך כלל, ופס הייצור הסדרתי מנפיק אדם טוב יותר מבשוטף. קשה אפילו לשים אצבע על מה בדיוק הופך אותו לכזה, אבל משהו בנוכחותו הכללית של האיש פשוט גורם לך לאהוב אותו מייד. לרצות בחברתו. לבחור להתמקד דווקא בו בחדר מלא אנשים.
תחשבו על הבנאדם הזה בחיים שלכם; האיש או אישה האלה שאתם פשוט רוצים להיות בחברתם יותר. ולא רק אתם; כולם יודעים שאיתם תמיד קל וזורם יותר, והדברים קורים כמו שהעולם בטח התכוון במקור, וישנם איזה שפע ונדיבות והבנה ודיבור ותחושה שבסך הכל טוב לנו, לא?
אתם יודעים שארוחה עם האנשים האלה תשפר לכם את היום. תרים אתכם בוודאות. אתם יכולים להגיע אליהם שפופים, מרירים, עטופים בכל הנאחס הקיומי של יום או תקופה בחיים, וכעבור שלוש דקות איתם, משהו באנרגיה הפנימית שלכם משתנה. מתחלף. אתם מוצאים את עצמכם מצחיקים יותר. דברנים יותר. סובלים פחות. שוכחים לגמרי מהדבר שמוריד אתכם ביגון. אתם על הענן שלהם. עברתם למסלול המהיר, נטול הפקקים, שנדמה שהם נוסעים בו כל חייהם, גם אם אתם יודעים, בהיגיון, שזה לא הגיוני; בטוח שגם להם יש רגעים קשים, מרירים, בלתי נסבלים. אבל אתם מעולם לא נתקלתם בזה אצלם. נדמה שהם פשוט מעל כל זה. החיים עצמם מונחים עליהם טוב יותר, כמו בגד מעצבים שאיננו הטרנינג היומיומי של כולנו.
הם מותאמים טוב יותר לחיים. הם לא הולכים איתם מכות; החיים באים לקראתם. רוצים בטובתם. החיים והם חברים, בזמן שאני והחיים משתדלים להתנהג בנימוס סביר זה אל זה כמו שני זרים שאולצו לבלות תקופה יחד.
מי האנשים הטובים-יותר האלה? אלה האנשים שמסוגלים לדבר באירוע חברתי בלי שיכינו שום טקסט מראש, ולגרוף מחיאות כפיים. האנשים שיודעים להוליך שיחה, למנוע שתיקות ומבוכות, לעולם לא לשמוט אותך או לוותר עליך גם אם נשארת לעמוד בצד. האנשים שאתם נותנים להם לדבר עם נותני שירותים, כי ברור לכם שהשירות יהיה טוב ונדיב יותר. האנשים שאתם רוצים לנסוע איתם לסיני, כי ברור לכם שעשר דקות אחרי ההגעה, הם והבדואי המקומי כבר חברים לתמיד.
אלה הגברים שכונו – ועדיין מכונים פה ושם – מענטש. מה זה? זה בנאדם. הוא תמיד ייצא איתך בסדר, הוא ייתן לך לנצח אם צריך, הוא לא יאכזב אותך, הוא יישאר נאמן לערכים ולהגינות שחלקתם פעם גם כשהחיים יציעו לו, או ינסו לאלץ אותו, אחרת. אין בו זדון, גם לא ריפיון; הוא גבר אמיתי מתוצרת אנושית טובה יותר. או אישה.
אבא של אהובתי היה אחד הטובים-יותר האלה. הוא היה איש מלא קסם, חיוך ממזרי בודד שלו אישר לך שהכל בעולם בסדר, ובעיקר שיש דרך טובה יותר, פשוטה יותר, לחיות ולהנות. "הרגשתי הכי מחובקת והכי אהובה על ידי האיש הכי שווה בעולם", אהובתי כתבה עליו בהספד, ואני רק הנהנתי. היא הייתה הבת שלו, אני רק החותן, אבל ידעתי בדיוק איך היא הרגישה. היא לא הגזימה.
לפני שבוע הוא מת בלי שום סיבה טובה באמת להוציא הפרוטוקול המחייב. מותו – כמו כל מוות של אנשים אהובים, או שלנו עצמנו – הוא לחלוטין בלתי נסבל או נתפס, ובכל זאת אנחנו סובלים ותופסים, כי אין לנו מה לעשות חוץ מזה. אבל כשאחד האנשים הנדירים האלה, שהחיים ישבו עליהם טוב יותר, נלקח מהחיים, זכותנו להיות עצובים עוד יותר, ולהישאר עם נחמה אחת בלבד: שמזלנו. מזלנו שהאנשים האלה היו בחיינו. שבתוך כל החצץ האנושי – ואני כולל בזה את עצמי (ולא, קורין גדעון, את לא, את חלוק נחל) – ישנם גם היהלומים הבודדים האלה. שמצאנו אותם, או מצאו אותנו, במזל. האנשים שבזכותם הכל נסבל יותר, הכל פשוט טוב, והחיים כל כך לא מסובכים – זה רק אנחנו שבוחרים, ולמה בעצם, לסבך אותם – ולגמרי שווים את הטרחה, לפחות כל עוד האנשים האלה בחיינו. איתנו. לידנו.
עד שהם לא.
ואנחנו יודעים רק דבר אחד: שהיה לנו מזל.
תבלה שם לפחות כמו שבילית פה, ישראל (לולו) גבירצמן ז"ל, הא?

(פורסם ב-24.12.2021)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s