שלום חבר

לפני שבועיים קבעתי להיפגש עם אנשים שהיו החברים הכי טובים שלי בתיכון, כלומר לפני יותר שנים ממה ששני הילדים והכלבה שלי חיים במצטבר – וכולם, בעיקר הכלבה, כבר די מצטברים. לא חשוב. ככה זה כשהזמן עובר; בשלב מסוים יש יותר ממנו מאחוריך מאשר מאחורי אנשים אחרים.
בכל אופן, נפגשנו. היינו ארבעה גברים בגיל שפעם קראו לו "עמידה" וכיום אומרים עליו ש"אני אשכרה לא מרגיש שום קשר למספר הזה", וברגע שנכנסתי לבר האופנתי במודיעין שבו קבענו להיפגש (מתנצל, אחד מהם גר במודיעין וכולנו הבנו מייד שנצטרך לבוא לקראתו, אלה לא נסיבות חיים פשוטות) שמחתי לראות שאני עדיין מזהה אותם.
הם נראו ממש דומים לפעם – אפילו הצליחו להישאר די רזים, גם אם קצת מקלישים – ונראו שקועים כבר בשיחה כשהתקרבתי לשולחן ואמרתי "מה קורה איתכם, אנשים?!" רק כדי ששלושתם יעיפו לעברי מבט בוחן ואחד מהם יגיד "ערב טוב, מי אתה?"
בשלב הזה המארחת התערבה והובילה אותי ארבעה שולחנות קדימה, שם ישבו החברים שלי מהתיכון, ואני שמחתי לגלות שאני כמעט מזהה אותם – נעזרתי בדימיון מודרך, קצת NLP וחיפוש תמונות בגוגל, והם באמת נשארו די הם.
הפנים אותם פנים, הקולות אותם קולות, פיצ'רים מסוימים אפילו שופרו, לפחות אחד מאיתנו גר בקליפורניה (מצד שני אחד מאיתנו גר בנתניה, ככה שהממוצע מתאזן) וכולנו הגענו קרוב בחיים אבל רחוק מספיק מנקודת המוצא. בקיצור, למודיעין.
ארבעתנו (מלבדי) כבר לא באמת לחוצים בכסף כמו פעם, ולכן מייד הזמנו את הספציאליטה של המקום – בירה ומטוגנים – ופתחנו בשיחה. בהתחלה דיברנו על הפקקים הבלתי נסבלים בכל מקום – כי פקקים, אתם יודעים, הם בכל מקום – מה שהוביל בטבעיות לשיחה קולחת על המכונית האוטונומית; זה קורה? לא קורה? האמנון שעשוע הזה – הוא באמת נוהג ברכב אוטונומי, ואם כן, מה כל כך אוטונומי ברכב אם הוא נוהג בו?
זה הוביל באופן טבעי לשיחה על טסלה ואלון מאסק, והאם עשרים שנה מהיום להגיד 'טסלה' לא יהיה שונה במיוחד מלהגיד 'דוקטור אלבן' – משהו אידיוטי מפעם שלא מתחשק לך להודות שנכנס בשעתו גם לחייך.
משם חתכנו לנושאים אישיים יותר, ובראשם, כמובן, הקריפטו: יש בזה עתיד? ומה זה בכלל משנה בהינתן שאנחנו צריכים להתעשר מזה בהווה? ובהתאם, כמה פעולות אלגו עשויות להתבצע בדקה בתוך מרווח צר של, נניח, 20 אגורות לכאן ולשם, באופן שייצא לנו מזה משהו?
משם כבר זרמנו לשיחה חופשית על קריסת ופירוק פייסבוק המתבקש, ומשם הגענו לחלק האינטימי של הערב שבו דיברנו על שיפוצים בבית ונטייתם לצאת משליטה בדיוק כשנדמה לך שכבר גמרת לצאת מדעתך אבל למעשה רק התחלת.
בסוף דיברנו קצת על הילדים – הם כבר גדולים ולך תבין אותם, אבל קטעים איתם – ואז גילינו שעברו כמעט שלוש שעות. הזמנו חשבון, תהינו איך ומתי העולם הספיק להידרדר מ-10 ל-15 אחוז שירות, ונפרדנו בלי חיבוקים אבל בחום גדול, כלומר עם שתי צ'פאחות והצמדת אגרופים אחת.
היה ממש טוב לראות אותם, אמרתי לאהובתי בהתרגשות כשחזרתי הביתה, והשיחה ממש זרמה. וואללה, היא אמרה. ותגיד, מה שלומם באמיתי? בני כמה הילדים שלהם? מה הנשים שלהם עושות? איך עברה להם הקורונה? הם כולם בסבבה או בדיכאון? ההוא מאמריקה – הם מתגעגעים לארץ? וההוא מנתניה?
אין לי מושג, אמרתי לה. לא דיברנו על כל זה.
"לא שאלת?" היא אמרה.
"למה שאני אשאל? דיברנו על מלא דברים אחרים".
ובאמת דיברנו על מלא דברים – המון – אבל זה לא אומר שיש לי כרגע מושג טוב במיוחד – או במשהו יותר משהיה לי לפני הפגישה – על מצבם המשפחתי, הזוגי, הרגשי, או כל דבר אחר שאהובתי הייתה חוזרת מפגישה עם חברות כשהיא מסוגלת למלא עליו דו"ח מיוחד.
מצד שני – ובאמת שאני משתדל להיזהר פה מהכללות מגדריות – אני די משוכנע שאם הייתי שואל את אהובתי בסוף ערב עם חברות, "טוב, תגידי, מה הן אומרות על טסלה? לקריפטו הן נכנסו?" – יש מצב שהיה לה לא פחות מושג מכפי שלי לא היה לגבי מצבם הנפשי של החברים שלי.
עכשיו תראו; אני לא מנסה בשום דרך לטעון ששיחות גברים שונות משיחות נשים – למה לי להשמיע טענה מיושנת ומיזוגנית שהוכחה מספיק פעמים כבר בניינטיז – אלא לתהות על הטבעיות שבה הדבר הזה מתנהל בחיינו כיום.
כלומר, מה שאני מגדיר כחברות קרובה עם גבר הוא היכולת שלנו לחלוק ריצה שקטה או התרגשויות טכנולוגיות, כספיות, תקשורתיות, תעסוקתיות, ופה ושם גם איזו סיטואציה משפחתית ששווה לשמוע מה לשני יש להגיד עליה. זה עובד בשבילי לגמרי. זה, והידיעה שחבר אמיתי – כלומר כזה שאתה יודע בוודאות מה דעתו על טסלה – תמיד יעשה כל מה שיוכל כדי לעזור לך כשתצטרך, ולפעמים גם כשלא. חברות גברית היא עסק שבבסיסו נדיבות וגב רחב.
מצד שני, די ברור לי שסוג כזה של דיאלוג ייחשב אצל אהובתי למשהו מוגבל וחלקי לחלוטין שהיא מקיימת עם מישהי קצת רחוקה שאותה היא לא סופרת כחברה קרובה או "חברת נפש". עם חברות קרובות היא אמורה, לשיטתה, לדבר על דברים אמיתיים. לחלוק איזה נתח מציאות מדמם שנוגע בהכרח למשהו פרטי ועמוק. בזמן שאני, כשאזדקק לשיחת-נפש כזו, בטח אלך ואשלם בשבילה לאיש מקצוע, כי עדיף מישהו מקצועי, לא?
השאלה היא, כמובן, איך אנחנו מגדירים בכלל את מעמדה וחשיבותה של החברות בחיינו כיום – הזמן שבו אנחנו נוטים ממילא לנוע בדבוקות של חברים ולחלוק בעיקר מטבחים, ארוחות, נסיעות, רגעים לשימור מחמיר והזדמנויות מילוט משותפות מהרוטינה היומית הדכאנית. כלומר, אנחנו בכלל זקוקים עדיין לחברות מהסוג הישן ההוא, שנות-עשרימי ההוא, שבו חולקים נשמה וקרביים?
כי משום מה, זה לא חסר לי. אז כן, אני עשוי לחזור מערב עם חברים שלא ראיתי שנים ולהבין שלא העברתי את השעות בחפירות עומק על כל המקומות שאליהם הגיעו ולא הגיעו חיינו, על החרדות, על הזוגיות שעובדת – אם עובדת – אבל אחרת, ועל נשימתו ההולכת ומתקצרת של הזמן. אולי שיחה חשופה כזאת הייתה נותנת לי – מלבד רכילות בסיסית לחזור איתה הביתה – איזה מטען נוסף מלבד המלצות השקעה.
אבל אז אני נזכר בערב הנהדר שהיה לי, ולא הייתי רוצה להחליף אותו בשום דבר אחר. אולי זה כי בגיל מסוים, אם היה לכם מזל, הנפש שלכם במקום שבו שיחת נפש מזככת יכולה להיות בקלות גם על טסלה. וחבר אמיתי הוא זה שתמיד יהיה שם בשבילך כדי להגיד: הנה הטלפון של אלכס, איש המזגנים שלי. אין עליו.

(פורסם באוקטובר 2021)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s