ברגע הראשון אחרי שהורדתי לילדה שלי שאקל ברזל ענקי על הראש בעוצמה גדולה והיא צרחה מכאב ואימה בקול חזק וגבוה מספיק כדי להותיר חותם במרכז הססמוגרפי הארצי, עדיין יכולתי לחשוב, לרגע, שזה לא נורא; כולה ברזל בראש. חטפה מכה חזקה. צורחת. בוכה. זה בטח תיכף יעבור. דברים כאלה עוברים להם מהר בדרך כלל. אלה ילדים. הם יותר נבהלים מאשר באמת כואבים.
אפילו כששמתי את שתי ידיי על ראשה במקום הפגיעה וכרעתי לצידה והצמדתי אותה לגופי כדי שתירגע ואמרתי לה: "סליחה, מתוקה שלי, סליחה" והרגשתי דמעות חמות מטפטפות מלחייה היישר לשלי – עדיין הצלחתי לחשוב שהנה, זה תיכף, עוד דקה-שתיים, יהיה מאחורינו.
רק כשהורדתי לרגע את היד מראשה וראיתי שהיד שלי מכוסה דם כאילו הייתי מיסטר צבע-כלשהו מסרט מוקדם של טרנטינו, הבנתי שגם אני אמור לצרוח בבעתה. צרחתי, אבל אף אחד לא שמע. גברים בוגרים צורחים רק מבפנים.
הנחתי שהיא פתחה את הראש. היינו בגובה 15 מטר מעל הקרקע, עומדים על קצה משטח עץ ללא מעקה, רתומים לחבל ברזל באמצעות שני שאקלים – כלומר, היא רתומה באמצעות שאקל אחד, כי את השני הורדתי לה כרגע בעוצמה על הראש.
זה פארק החבלים הגבוה והנהדר הזה בגני יהושע. הכל פה מתוקתק; מזמינים כרטיס מראש, בכל חצי שעה נכנסת קבוצה, כולם מקבלים ריתמות, תידרוך ממושך, השגחה של מדריך בכל קומה במתקן – הכל הם לקחו בחשבון מלבד אותי.
אני, שאני אידיוט מספיק כדי להעביר שעה שלמה בכיף עם הילדה כשאני פותח וסוגר עבורה את השאקלים על כבלי הברזל בדיוק כמו שצריך, עד שרגע לפני שאנחנו מחליטים לרדת וללכת הביתה אני מנסה להוריד את השאקל על כבל הברזל, כמו שעשיתי עשרות פעמים עד עכשיו, אבל מפספס את הכבל ומנחית לה אותו בעוצמה יפה על הראש.
ההיסטריה שלה – וגם שלי, אבל על מיוט – נמשכת זמן קצר בטרם מדריכה, חובשת ומנהל האתר מגיעים אלינו בריצה. "היא לא פתחה ראש, זה רק פצע, ויש המון כלי דם בראש, לכן זה מדמם הרבה", מרגיעה החובשת, והמנהל אומר: "חמודה, אנחנו נוריד אותך מפה עכשיו על אומגה מיוחדת כל הדרך למטה", מה שרק גורם לילדה למקד את הפאניקה שלה מחדש; עכשיו היא צורחת לא בגלל הדם והכאב, אלא בגלל שתיכף ינסו להגליש אותה על חבל מגובה 15 מטר.
האשמה מתחילה לבעור בי. זה אני. זה שוב אני. האיש עם המוטוריקה העדינה הכי גסה בעולם. האיש פזור-הדעת, נטול הקואורדינציה, חסר המחשבה, שפשוט מתנהל בעולם, ועם הילדים שלו, כמו אידיוט מושלם. האיש שזו לא פעם ראשונה שזה קורה לו, נכון?
אני זוכר איך כמעט הרגתי את הילד כשהוא היה בן, כמה, חמש? הרכבתי אותו על מושב הילדים האחורי באופניים, אפילו סגרתי סביבו את החגורה, התחלתי לנסוע, ופתאום הרגשתי מין רעידה בשלדה של האופניים, ואחריה שמעתי רק את צרחותיו של הילד. עצרתי מייד והסתכלתי לאחור; הילד לא היה שם. הוא היה מוטל על הכביש. עדיין רתום למושב האופניים, שגם הוא היה על הכביש.
ידעתי מייד; אני אשם. זה המושב הארור הזה שראיתי – הרי ראיתי! – שבורג אחד שלו כבר החליד והתרופף, אבל לא טרחתי לעשות כלום בקשר לזה. ועכשיו המושב הזה פשוט צנח. עם הילד בפנים. היד שלי הייתה על הראש שלו – על התלולית שהתנפחה במקום הפגיעה כמו בסרט מצויר – משך שעתיים. קודם בבית, ואז במיון איכילוב, והרבה אחרי שהוא כבר הפסיק לבכות ורק אמר לי שוב ושוב: "אבא, הכל בסדר, בוא נלך הביתה".
אבל אני הייתי מוכרח לראות רופא. רק כדי שמישהו יסתכל עליי במבט המאשים הזה שיאשר לי את מה שחשבתי על עצמי. כדי שישלח אותנו הביתה ויגיד שאם הכל עם הילד בסדר, אם הוא מדבר לעניין ולא מקיא, אז לא לדאוג.
וזה באמת עבר. נשארה רק האשמה שלי, אשמת-התמיד, על – על מה בעצם? על שאני אידיוט. על שהדבר היקר ביותר שהופקד בידיי – הילדים שלי – לא מצליח להפוך אותי לאדם מסודר, מוקפד, מתוכנן או אחראי יותר.
כמו אז, כשאיבדתי אותו בפארק נדנדנות ענקי בלונדון, והעברתי את חמש הדקות המפחידות בחיי במחשבה שזהו, הוא נחטף או מת או שתי האפשרויות בו-זמנית, והכל כי אני אני. וכמו אז, כשהפלתי את הילדה בזמן שסובבתי אותה בשיא המהירות בעודי אוחז ברגליה כחלק מאיזו השתוללות, ומשהו באחיזה שלי פשוט נשמט והיא נחבטה ברצפה, ולרגע נדמה היה שהפסיקה לנשום.
אני יודע; אנחנו כמעט הורגים את הילדים שלנו מדי פעם. לא תמיד זה נגמר בכמעט. בקצה הקיצוני של המקום הזה ישנו האבא ששכח למוות את התינוק במכונית. האמא שהילדה שלה נכנסה עמוק מדי לים וטבעה לנגד עיניה.
האנשים האלה צריכים להמשיך לחיות אחרי הילדים שלהם שנהרגו מסיבה אחת בלבד: טיפשות. לא, אפילו לא טיפשות: חוסר מחשבה. אובדן רגעי של תשומת לב. שיקול-דעת מוטעה. תקראו לזה איך שתרצו, אבל זה כנראה אנושי. גם זה.
זה לא עוזר לי להרגיש פחות אשם באותו ערב, כשאני מסיר את התחבושת מראשה של הילדה ומגלה מתחתיה רק את השריטה שנשארה בגולגולת וכבר לא מדממת. אלה הצלקות הפיזיות שאנחנו מותירים בילדינו, והן תמיד קשות פחות מהצלקות הנפשיות, אבל איכשהו גורמות לנו להרגיש אשמים יותר. והילדה מבינה מי משנינו מרגיש רע עכשיו. "אבא, אני בסדר", היא אומרת, וכשאני רק מחבק אותה, היא ממשיכה ללחוש לי: "אבא, אני אוהבת אותך" ו"אבא, זה שום דבר", כאילו הייתה הורה שמנסה להרגיע ילד נסער, כאילו חוששת שאהבתי אליה תפחת רק מתוקף השנאה העצמית שלי.
אני חושב שזיכרון האירוע הזה ילווה אותי לתמיד, הרבה אחרי שהילדה תהפוך אותו לקוריוז שהיא נזכרת בו פעם בחמש שנים בערב שיכרות עם חברות. מצד שני, גם זיכרון ההשכבה לישון באותו לילה יישאר איתי.
"אבא, מה אמרה הנעל לשרוך?" הילדה שואלת אותי, חצי מנומנמת, כשאני יושב בחושך ליד מיטתה.
"לא יודע".
"'נהיה בקשר'. אבא, מה אמר הכיסא החשמלי לנידון למוות?"
"לא יודע".
"'אתה חייב למות עליי'. ואבא, יודע מה אמר הקיר לקיר השני?"
"לא יודע".
"'ניפגש בפינה'".
"ומה אמר אבא ליערה?"
"לא יודעת".
"לכי לישון".
"בסדר אבא. אל תדאג. אני אוהבת אותך".
והיא נרדמת כמעט מייד.

(פורסם בנובמבר 2021)