בית הקלפים

הבעיה עם הרטיבות בקיר חדר הילדים התחילה בדיוק במקביל לבעיה עם הבעבוע המוזר בשירותים בזמן שמישהו מתקלח. הייתי חושד ששתי הבעיות קשורות איכשהו, אבל במקביל התחילה גם הבעיה עם האור במטבח, שחצי ממנו כבה והחצי השני גם, אבל אז נדלק. הזמנתי חשמלאי, והוא אמר שאפשר לסדר את הניאונים הדקים האלה אם אני אשיג חדשים וגם את השנאי הצמוד שלהם.
לא היה קל להשיג. "כבר לא כל כך מייצרים אותם", אמר לי הטמבוריסט בטמבוריה, ואז הזמין לי אותם במיוחד (מחבר שלו. משלוח מהיום למחר) ואני חזרתי לחשמלאי, שהתקין אותם ואמר: "אתה יודע שהיום כולם עוברים ללד במקום הניאונים האלה. אולי תעבור גם" – והציע לקנות לי מנורות לד ולסדר הכל תמורת אלפיים שקל. אלפיים שקל!
ברור שהסכמתי.
כלומר, קודם אמרתי לו שאני אחשוב על זה ומייד שכחתי מזה, וחודש אחר כך, כשחצי מהאור במטבח שוב כבה,  אמרתי לו שבוא נעשה את זה – רק במזומן, אם אפשר (אני מקפיד לעבוד רק במזומן ולא בשחור, כי שחור זה אסור).
בזמן שהתעסקתי בתאורת המטבח, הרטיבות בקיר חדר הילדים הלכה והתפשטה וגם החליפה גוונים משקפקף-מט לוורוד-פוקסיה ומשם לאפור-50-גוונים. הייתי קצת סקרן לראות לאן זה עוד יתפתח – מלבד, כמובן, לקיר שליד – אבל בתחילת החודש בכל זאת הזמנתי אינסטלטור להעיף מבט ברטיבות, כי אחרי הכל, אני מאחסן בחלל הזה ילדים ואומרים לי שהם ממש יכולים להתקלקל בתנאים כאלה.
האיש הגיע וזיהה מייד את מקור הבעיה: המקלחת שליד. בעיית איטום קלאסית עם שני נעלמים: מאיפה בדיוק הדליפה, וכמה חשבת להוציא על זה עכשיו.
מכיוון שהכסף כבר די נגמר לי על התאורה במטבח, אמרתי לו שלא חשבתי להוציא עכשיו כסף על שום דבר שאיננו מזון, הלבשה או תרופות, והאיש אמר שאם זה המצב,  יש רק שני דברים שאפשר לעשות: לאטום את המקלחת טוב-טוב עם רובה – חומר שעקרונית נמצא בין כל שני דברים ביקום – ולהתפלל.
ביצעתי את שתי הפעולות והאמנתי שהכל מאחוריי, אבל אז קרה מקרה – המקרה עצוב: השירותים במרתף עלו על גדותיהם. עכשיו, אני יודע מה אתם אומרים; יא חתיכת פריבילג, יש לך מרתף ואתה עוד מתלונן?! אז כן, וכן. מרתפון, בעצם, אבל לא חשוב, זה עדיין פריבילגי מצידי ואני מבטיח להפסיק עם זה בהזדמנות.
הזמנתי איש מקצוע – לא זוכר איזה מקצוע, בשלב זה אני פשוט נכנס לאתר "מדרג" וכותב בשורת החיפוש "תפתיעו אותי" – שבדק את העסק ואמר שהלכה לי המשאבה הטבולה.
זה נפל עליי כמו משאבה טבולה. כלומר, למי היה מושג שיש בכלל דבר כזה?! למה שמישהו מלכתחילה ירצה לטבול משאבה? זה משהו תנ"כי? מצווה? פרשת "משאבה טבולה" כזה? אבל אז התברר שבאמת לכל מרתף יש משאבה – והמשאבה שלי מתה, כנראה ממחלות רקע.
לא הייתה ברירה אלא להחליף אותה – 3,500 שקל, בקטנה – וכבר באותו ערב ישבתי מרוצה בסלון, הסתכלתי על הדירה המתוקנת והמתפקדת שלי, הורדתי מים בשירותים במרתף להנאתי, ולא יכולתי שלא לשים לב שהקירות הלבנים סביבי הם בעצם אפורים, ובאופן לא אחיד; באזורים מסוימים – בעיקר אלה שהילדים השעינו עליהם כפות ידיים, רגליים, תיקי בית ספר ונעליים – זה כמעט שחור. חייב צביעה. ניסיתי לשכוח מזה ולצפות בעוד פרק של "Maid" – סידרה על צעירה אמריקאית ענייה שמתגוררת עם הפעוטה שלה בחורים מעופשים ובקרוואנים מזדמנים – והבנתי שכל החורים והדירות בסדרה עדיין במצב טוב יותר משלי, וגם עם נוף יפה יותר לאיזה אגם.
רגע לפני שכיביתי אורות והלכתי לישון, שני אורות כיבו את עצמם והלכו לישון לנצח. התייאשתי סופית. זה לעולם לא יחזיק, הא? זה כמו לנסות לתקן מגדל קלפים – ברגע שתצליח להציב קלף אחד, קלף אחר איפשהו יקרוס, אם לא הכל ביחד.
והדירה המתפרקת הזאת – שאני קורא לה בית כי קניתי אותה, כלומר הבנק למשכנתאות קנה לי – היא אפילו די חדשה. ועדיין מתפרקת. בכל יומיים-שלושה משהו אחר הופך לבעיה תחזוקתית שאני נדרש לטפל בה כי אני – ואני אומר את זה באופן הכי פמיניסטי שאפשר – הגבר בבית. גם ג'וקים חיים עוברים לטיפולי המיידי מבלי שמישהו ינסה להציף ענייני מגדר כי אין לזה זמן; עוד שנייה הוא ייעלם מאחורי משהו.
ואני מטפל. בהכל. אלה פרוצדורות מייאשות, מטומטמות וגוזלות זמן שאני רושם לעצמי ברשימה, ואז פותר רק כדי שחודש אחר כך כולן יתחלפו באחרות. הבית הזה חולה כל הזמן, ואני הממונה. אינסטלציה. תאורה. הדברה. צבע. איטום. מיזוג. ריצוף. גומיות למקלחונים. עובש, עש, קירות רטובים בחורף, מזגן קורס בקיץ. לפעמים אני משוכנע שהייתי מאושר יותר לפני שמשהו מכל התחומים האלה תפס איזה נפח בחיי. משך שנים גרתי רק בדירות שכורות, פעם בשנה משהו היה משתבש בהן – לרוב דוד שמש – ואני הייתי מטלפן לבעל-הבית מאיר, מאשר איתו להזמין במיידי טיפול לבעיה על חשבונו, ואז שוכח מזה, והדירה פשוט חיכתה לי שם ללא כל אחריות מצידי.
אבל אז החלטתי לקנות דירה. דירה שתהיה בית. אחת ולתמיד. זו גחמה שאני יכול להבין; הרצון הזה לדעת שהגעת הביתה. בסוף הגעת.
שילמתי על הדירה כמו שכולנו משלמים על נדל"ן; עד קצה גבול היכולת ומעבר לה, ואז עוד קצת. במחיר הזה יכולתי לצפות לקבל, לפחות, צנרת הגיונית, תאורה עם תוחלת חיים, אולי אפילו משאבה טבולה שאוהבת את הג'וב שלה.
מאיגוד הקבלנים נמסר בתגובה: פחחח. מרגע שעברתי לבית הראשון בחיי שהיה שלי (סליחה, מזרחי-טפחות. אני יודע שהוא עדיין שלכם), הבית הפך לשיעבוד. לא כספי; תחזוקתי. הבית הוא עבודה בלתי נגמרת כי משהו תמיד, בכל זמן, מתקלקל, ובדיוק ברגע שנדמה לך שהנה, זה גמור, הכל עובד, שני דברים – לעולם לא אחד – נופלים לך על הראש, ושוב אתה מחייג חצי יום לאנשים שעלות ביקור שלהם היא 350 שקל לפני כוס המים הקרים הראשונה.
הבית הוא עבודה סיזיפית ונצחית, וכל טיפטוף ברז פתאומי דורך אותי למצב הו-לא-שוב שמפיל צל על המשך היום. אנחנו קונים בתים כדי להפוך לבעלי-בית, ומגלים שהבית הוא עכשיו הבעלים שלנו. הוא שולט בנו. מכתיב לנו. עולה לנו מחדש כל שבוע. הוא לעולם לא יהיה החלום שחלמנו על בית משלנו. הוא יהיה נטל. ואנחנו לא נתייאש מהניסיון להפוך אותו לבית החלומות המדומיין. ניאבק בזה שנים, לפעמים עשרות שנים. ויום אחד הילדים יגדלו ואנחנו נתפכח. נשכור שוב דירה קטנה בלב העיר ולעזאזל הכל. שמאיר ישלח מישהו, אנחנו נשב בינתיים פה מתחת, בבר השכונתי.

(פורסם בנובמבר 2021)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s