הסיפור עם גל אוחובסקי תופס אותי בהפתעה. אני מכיר אותו, לא ממש מקרוב אבל מרחוק, וגם מחבב אותו, ומעריך אותו מקצועית, ועכשיו זה.
ברגע הראשון אני נדהם, בשני אני מעכל, בשלישי אני מאוכזב, וברביעי אני אומר לעצמי בדיוק את מה שאני לא מפסיק להגיד לעצמי כל פעם מחדש: מה נסגר? איתנו, הכוונה? לא עם כולנו, לא; רק עם חצי מאיתנו. החצי שכולל אנשים שמשמיעים קולות יניקה תוך שהם מצביעים לעבר מפשעתם; אלה שמשאירים הודעות בקונטקסט מיני או מאיים; אלה שלא עוצרים כשאומרים להם "לא מתאים" או "לא עכשיו" או "בבקשה לא"; אלה שחוסמים דלת בגופם ולא מאפשרים לך לצאת; אלה שמוהלים לך משהו במשקה; אלה שמנשקים משום מקום; אלה שכופים את עצמם; אלה שדוחפים אצבעות למקומות ששום שתיקה לא יפה להם, רק הסכמה מפורשת; אלה ששולפים איברים; ואני יכול להמשיך, אבל זה יתפוס את שארית העמוד וחבל.
מה נסגר איתנו? גברים, הכוונה. מה נסגר עם גברים. מה נסגר עם הקבוצה שלי, שאני צריך להסתכל עליה עכשיו כמו אוהד בית"ר זקן ומיושב שלא קולט איך הגענו עד "לה פמיליה". כי בכל פעם שזה שוב מגיע קרוב אליי – אוחובסקי, למשל – אני הולך הכי רחוק: אני מבין שהקבוצה כולה בבעיה. שאולי פשוט לא התפתחנו מספיק, ובעצם מה עוד מונע מאיתנו ב-2021 להתפתח קצת?
זאת השאלה שאני שואל את עצמי מאז – נו, הייתי רוצה להגיד שמאז הארווי וויינשטיין, אבל לא; אני שואל את עצמי מאז בית ספר יסודי. אני זוכר את הווינשטיינים הצעירים של כיתה ו', כבר אז מדברים חזק ואלים יותר מכולם, מאיימים, תוקפים את הילדה המוזרה של הכיתה, משתמשים לפני כולנו במילים שתיכף רובנו נשתמש בהן רק כדי ליישר איתם קו: זין. הומו. קוקסינל. זונה.
יכולתי לחשוב אז שהם רק מיעוט מבוטל, כלום, שניים-שלושה ילדים כאלה בכיתה, תתעלם מהם, פשוט תחמוק להם מתחת לרדאר וזהו. ורוב הזמן באמת חמקתי. הייתי הילד השקט, המופנם, הילד שלא משתתף. הילד ששותק ומלווה את זה כל במבט, ואז ממשיך לשתוק.
רק שבשנים האחרונות הם כבר לא היו שניים-שלושה. הם היו בכל מקום והם יכלו להיות, בעצם, כל אחד. הם יכלו להיות שחקן רגיש כמו משה איבגי או ארז דריגס. הם יכלו להיות קומיקאי מובס למראה ואהוב כמו לואי סי.קיי. הם יכלו להיות משורר חיוור כמו רועי ארד או יצחק לאור. הם יכלו להיות אנשי תקשורת ותיקים כמו צ'רלי רוז, דן מרגלית, גבי גזית או אלכס גלעדי. הם יכלו להיות נשיא מדינה, פוליטיקאי בדימוס או זמר השנה. ובשבוע שעבר הם יכלו להיות גם לוחמי זכויות כמו גל אוחובסקי או איתי פנקס.
מי הם יהיו בשבוע הבא?
הם יכולים להיות כל אחד. הם יכולים להיות השכן ממול. לפעמים אני תוהה אם הם יכולים להיות אני. אין טעם להימנע מהשאלה. אין טעם שלא לחשוד, לפחות לרגע, גם בעצמך. לנבור לאחור, לקשרים מהעבר, לרגעים, לאמירות. אולי גם אני פגעתי. אולי באיזו דרך ששכחתי, שלא הבנתי, שלא ראיתי כפוגענית. אני הרי יודע בוודאות מה לא עשיתי, אבל עד כמה אני לגמרי סגור על מה עשיתי?
ונדמה לי שאני סגור. נדמה לי שאני חלק מרוב – עדיין רוב – הגברים, שמסוגלים להבחין בין לבן לאפור לשחור, בין התנהגות אנושית לפוגענית, בין לראות אחרים ללא לראות בעיניים ובין דברים שאתה יודע בוודאות לדברים שאתה הרי יודע בבירור.
כי בואו; זה לא מסובך לדעת, וגם משפטים כמו "זו הייתה תקופה אחרת אז, הנורמות היו שונות" גובלים בבולשיט; גם בתקופה האחרת, עם הנורמות השונות, עדיין היו גברים שידעו להפגין התנהגות נורמטיבית, אנושית, אפילו – קחו מילה מתקופה אחרת ונורמות שונות – ג'נטלמנית.
אבל עכשיו אוחובסקי. ופנקס. גברים עכשוויים. גברים מודעים, מבינים, מעודכנים. גברים שאמורים בכלל להיות על המשמר בשביל אחרים. ועדיין משהו אצל הגברים העדכניים האלה השתחרר. משהו שמאפשר לאנרגיה גברית כוחנית ואלימה  – והיא שם, היא טבועה בנו כמו אינסטינקט כלבי קדמון שאין טעם להכחיש – לעקוף מהצד, מהשוליים, את עורקי החשיבה וקודי ההתנהגות הראשיים.
איפה הבעיה שלנו?
מה בכלל עובר על, להבדיל, דני רופ, כשהוא מתרומם באולפן ועומד לפתוח מכנסיים מול המגישה? מה לא ברור לאיש הזה? בנאדם, אתה לא מוריד מכנסיים בטלוויזיה, כמו שאתה לא מוריד אותם בסלון אצל חברים. שים מכנסיים בבוקר, תוריד אותם לפני השינה, בסדר?
ומה הבעיה של לואי סי.קיי? בנאדם, חשוב לך לענג את עצמך מול אישה? אתה באמת לא מסוגל למצוא לעצמך חברה? יודע מה, פשוט שים מכנסיים בבוקר, תוריד אותם לפני השינה, בסדר?
אבל הדברים האלה ממשיכים לקרות ולהתברר כל הזמן. אלה גברים שתופסים את גבריותם כעומדת, בכל זמן, לאיזה מבחן, איזה נטל הוכחה. גבריות נתפסת אצלם כנשק טעון, דרוך ונצור. זו גבריות רעילה מהסוג שאתם עשויים להיתקל בו אפילו בסדרות מוערכות כמו "יורשים" או "מיליארדים" ולהגיד לעצמכם; וואו. איזה גברים. גברים שמסמנים טריטוריות, כובשים, משיגים, לעולם לא מסתפקים.
אתם עשויים לראות בזה מודל. משהו לנסות לבד בבית. וזה חלק מהבעיה לא פחות מייצוגים נשיים מיושנים – הפתיינית, הסתומה או המושלמת – בסדרות אחרות. זו גבריות ששוב אומרת: בנים יהיו בנים. זו גבריות שכבר לא אמורה להיות פה. גבריות שאני לא מבין.
כלומר, כגבר אני מניח שאני אמור להיות מסוגל להתחיל להבין. ואני מסוגל להתחיל, רק שקשה לי להמשיך. אני מכיר את מקורותיה הגופניים והטסטוסטרוניים של הגבריות הזו. את הדחפים, היצר הגולמי, הכוח. כן, גם אני משם, אני משחק באותה קבוצה, עובר את אותו מסע חיים בעולם הזה כגבר, ולכן אני גם יודע עד כמה כל זה יכול להיות נשלט. בוודאות ובקלות נשלט.
אז מה בכל זאת הבעיה שלנו? אני לא הראשון שמנסה להבין. ג'רי סיינפלד ניסה לפניי. "למה גברים מתנהגים בצורה כזאת? למה אנחנו גסי-רוח, רעי-מזג, שיכורים, משמיעים קולות? למה אנחנו כאלה?" הוא תוהה באחד מקטעי הסטנדאפ המוקדמים שלו. "אולי כי אנחנו יודעים שלא משנה כמה גרוע נתנהג, בכל מקרה נהיה עם נשים".
אני לא לגמרי בטוח שהקביעה הזאת עדיין בתוקף. לא בכל מקרה, לא כיום. אבל הגבריות הכוחנית הזאת ממשיכה להתקיים סביבנו, תמיד קרובה אלינו יותר משחשבנו. תמיד עוד ש̤ם מוכר שהטריד, מישהו ששוב יציף את התובנה האפשרית היחידה שאולי יכולה להסביר משהו מכל זה: שהמין הגברי מחולק בעצמו לשני מינים נפרדים; גברים אמיתיים, וגברים שמוכרחים להוכיח לעצמם או למישהו, או למישהי, שהם כאלה.
אתם יודעים באיזה צד של הגבריות אתם נמצאים. ואם אתם בצד הלא נכון, אולי עדיין לא מאוחר מדי להחליף צד.

(פורסם ב-12.11.2021)