זה כבר לא קורה לי כמעט בכלל, שאני צוחק ברמה מגוחכת כמו זו שבה צחקתי מ"מה יש", תוכנית רדיו ששודרה בין השנים ממש-מזמן למעדיף-לא-לזכור. השבוע זה קרה.
זה קרה כי הקשבתי ל"מה יש".
אין ממש דרך להקשיב כיום ל"מה יש" מלבד קטעים ספורדיים ששרדו בכמה אתרי אינטרנט שלרוב מנוהלים על ידי מה-ישולוגים בכירים ממני – אבל ארז טל, טיפוס שאין דרך לחשוד בו בנוסטלגיה או, באופן כללי, ברגשות – ציין פתאום בפייסבוק שלו שבדיוק השבוע לפני 38 שנה הוא התחיל לשדר את התוכנית עם אברי גלעד. הוא אפילו צירף צילום של שניהם באולפן, ובו הם נראים כמו שאנשים נראים בגיל שבו לא איכפת לך איך אתה נראה כי אתה עסוק יותר בלהתאבד על משהו. ומישהו צירף בתגובות לינק לשעה שלמה של קטעים ספורדיים מ"מה יש" לדורותיה  (הנה: https://soundcloud.com/aniv00/xegsf9evxsco?ref=clipboard&p=a&c=1&si=22b54ca7eb5b43a08b5397d104bfe470&utm_campaign=social_sharing&utm_medium=text&utm_source=clipboard).
נכנסתי לזה בחשש קל – בעיקר כי הייתי באמצע טיול עם הכלבה וחשדתי שהיא עומדת לעשות דברים שאין עליי שקית בשבילם, היא תמיד עושה לי את זה, הכלבה – ובערך רבע דקה לתוך ההאזנה כבר צחקתי כמו שדברים מלפני שלושים שנה לא אמורים להצחיק. צחקתי את הצחוק הבלתי נשלט, הלא-מוקלט, האותנטי, זה שמתחיל הכי חזק ואז מגביר. צחוק שאין בו שום דבר מאולץ, מתוחכם, מתאמץ או נוסע בחצי קלאץ' כמו בכל מופע סטנד-אפ בינוני. לא, זה צחוק שמזנק מאפס למאה במהירות של עיטוש, צחוק מהסוג שעלול להיגמר דרך האף או העיניים, צחוק שאתה מתפדח שאנשים זרים יראו אותך צוחק, בטח ברחוב עם הטלפון ביד.
אין לי כיום יותר מדי הזדמנויות לצחוק ברמה בלתי נשלטת כזאת – פה ושם קטע מונטי-פייטוני שעדיין עובד, פה ושם זרחוביץ', אולי "מייקל", אולי משהו של מירי רגב, וזהו (סליחה, לא ראיתי עדיין את "להציל את שולי", מחכה שיבוא לראות אותי). אבל שלושים-ומשהו שנה אחרי, "מה יש" עובדת עליי בערך כמו שעבדה בפעם הראשונה והאחרונה ששמעתי אותה; כששודרה. השעה הייתה שלוש בצהריים כל יום מחדש, וממול, ברשת גימ"ל, שידרו שוש עטרי וטוני פיין את המוזיקה הכי טובה בעולם – להיטים שבעתיד הבלתי ניתן לחיזוי נקרא להם "אייטיז" אבל כרגע הם היו פשוט ניק קרשאו, הליגה האנושית והקיור, ואני זפזפתי ביניהם לבין "מה יש", עם עדיפות ברורה ל"מה יש".
אם הייתם שם אין צורך בהסברים נוספים. אם לא הייתם, אין טעם בהסברים נוספים כי הם לא יותר מטרחנות של אנשים שהיו שם בזמן הרלוונטי כדי לזכור תוכנית רדיו מיתולוגית באופן שלנצח יישאר סתום עבור כל השאר – היי, זוכרים את "שלושה בסירה אחת" או "יתוש בראש"? יופי, כי גם אני לא, ואין לי מושג מה רוצים ממני בכל פעם (בעשור) שזה עולה.
אבל במקרה שעברתם דרך "מה יש", אתם – אה, קודם כל, קצת זקנים, וחוץ מזה, מסוגלים לשמוע עד עכשיו, אצלכם בראש, את קולם המדויק של האיש הקטן (גלעד) פרופסור מקס (יואב קוטנר) הילדה פזית (שירה גרא), האשם תמיד (יאיר ניצני), ג'ימי אוחנה (דני רובס) ואולי גם כמה משפטים מ"ימי איציק". וכל בוגר "מה יש" נושא עמו את צער השתיקה שבין ארז לאברי, לצד משפט או שניים שנותרו לו מהתוכנית לחיים שלמים. במקרה שלי מדובר ב"מסעדת מחמוד צ'ונג – מבחר מן המטבח הסיני בפיתה!" – סוג של תשדיר זניח, מקוריין במבטא ערבי כבד, ששודר כנראה פעם אחת בלבד ולא יוצא לי מהראש מאז, אולי כי הגדיר את המטבח הישראלי מאז ולתמיד, ואולי כי ניבא את תופעת אייל שני הרבה לפני ששני ניבא תופעות. ואולי כי זה מצחיק.
אה, ו"המילה האחרונה היום זה לייזר, לייזר" הקלאסי של פרופסור מקס. ופרק המסעדה הצרפתית של "ימי איציק". ו"שרגא בור-סוד, מנהיג עממי ואהוד" ו"עימות ישיר בענייני היום בין דוד הר-לפת, מאמן נבחרת הנשים של אליצור טבריה בכדורת, וסמי חן, יו"ר ועד עובדי הסומסום והמלח בתעשיית הביסקוויטים בדרום".
זה לא ממש מצחיק בדפוס או מחוץ לקונטקסט ואולי בכלל לא, אם אתם לא מתוצרת שנים מסוימות שמכתיבות לכם לתמיד שהמצב חצב ושחולצה ותקליט זה צירוף – אבל האזנה לכמה עשרות קטעים במלאת להם שלושים-ומשהו אמורה להבטיח הכל מלבד טריות. ועדיין, "מה יש" פעלה עליי, גם השבוע, כמו אז. צחקתי כאילו אני שומע אותה בפעם הלכל-היותר-שנייה. צחקתי כמעט מהכל. צחקתי צחוק חורך באמצע הלילה, בכפכפים, עם הכלבה – קרוב יותר מכל בחינה אפשרית לאיציק ולזיווה מאשר לפזית, ועדיין צוחק מזה.
כן, שליש מזה לא היה עובר היום ברמת הפוגענות כלפי, פחות או יותר, כל הרגישויות הקיימות. שליש היה נעצר על סעיף משחקי מילים, והשליש האחרון הוא אקטואליה מגזרת ממשלת הרוטציה של שמיר-פרס, לבנון ומשברים עולמיים בכיכובן של עיראק, לוב וכוויית – החיים היו פשוטים אז, והמלחמות אמיתיות. כך שלכאורה, "מה יש" אמורה להישמע כרגע מיושנת, סתומה ולא מיישרת קו עם שום כתיבה קומית עכשווית – ובכל זאת, באיזו דרך לא ברורה, היא עובדת. כנגד כל חולשותיה, ובלי קשר אליהן. היא פשוט מצחיקה באופן שקשה לשלוט בו. גם עכשיו.
זה בעיקר הנונסנס של טל וגלעד, ההשקעה ההפקתית העצומה ברדיו שנשמע כמו אירוע אולפני חסר גבולות, וגם גיל רונן, שעשה את חזקאל מוסרי מתוך הבלחות שנעו בין טמטום מילולי לגאונות קומית קיצונית בטרם חתך לסיפור חיים תמוה שהסתיים בהתאבדות טראגית.
כל זה, לא יודע איך, עדיין פועל. עליי. אני חושד שיפעל גם על מי שלא שמעו את זה בזמן אמיתי. גם על מי שנעים כרגע על הסקאלה שבין ליגת היוטיוברים לרועי כפרי ואיתי זבולון. אם "הגשש", ברובו, לא מחזיק כיום – ארוך מדי, איטי מדי – "מה יש" היא עדיין בוסר מתוק, והשבבים שנותרו ממנה ברשת עובדים כמו רדיו משוכלל שמבוצע על ידי אנשים שעושים את הדבר שלהם מבלי להתחשב באילוצי רייטינג, מכירות, קהלי-יעד וקבוצות מיקוד. זה רדיו שידע להישאר חזק גם בעידן של טלוויזיה, תיכף כבלים.
38 שנה לתוכנית הראשונה הוא תאריך מספיק לא-עגול לציון בהקשר של "מה יש", וזה יהיה לגמרי הולם אם במלאת לה 40 יוצריה יתעלמו ממנה כליל. אבל בשנה הבאה, 39, האנושות יכולה רק להרוויח מאיחוד לספיישל חד-פעמי. ארז, אברי, ניצני, גרא ורובס, להערכתי, פנויים לזה מספיק, ואם הפייטונים הצליחו להתאחד ב-2017 תחת הכותרת "אחד הלך, נשארו עוד חמישה", גם "מה יש" יכולים לעשות לנו – ולדור שלם – מערוף. מה יש. חיכינו מספיק.

(פורסם בתאריך 22.10.2021)