מותו של מנהיג

האמת, מלבד ההופעה הבלתי מאוזנת או נספרת במיוחד באו"ם, לא שמעתי כלום מנפתלי בנט כבר די הרבה זמן. לא זוכר שום הופעה דרמטית שלו במהדורה כלשהי, שום הכרזה פומפוזית בשמונה בערב, שום "אזרחי ישראל", שום מבטים חמורים, שום אזעקת-אמת בקול בריטון מבשר-רעות, ושום צפירת הרגעה בצורת הוריתי-הנחיתי-דרשתי.
לא שאני מתגעגע למשהו מזה, ולא שנפתלי נמצא איתי ואיתנו ביחסים כאלה; תנו לו להופיע בשמונה בערב חי בכל הערוצים, והוא ייצא מזה כמו כל סנאי שנלכד מול אורות מכונית מתקרבת; חי בקושי.
נפתלי בנט מנסה פשוט לנהל את המצב, כי המצב, כזכור, היה לא מנוהל מרוב הבחינות, כולל תקציב מדינה, איוש רוב המשרות הבכירות בשירות הציבורי, משרד חוץ מתפקד, משרד בריאות שאיננו בעיקר משרד תחבורה לשינוע חרדים בזמן מגיפה, ולשכת ראש ממשלה שמישהו ממש עובד בה מלבד נערי הדיגיטל רעי-הלב.
אז בנט מנסה לנהל את הדברים האלה – יש שיגידו שהוא נכשל, יש שיגידו שאולי באמת לא כדאי לנעול מדינה שלמה רק כי במגזר וחצי הקורונה עוד משתוללת, ויש שיגידו, כמוני, שהבחור לפחות לא אוכל לנו את הראש בשמונה בערב בזמן שאנחנו משלמים לו כדי לעבוד בניהול המצב גם בשעה הזו – ולכן יותר ויותר פרשנים טוענים שהוא בכלל "מנהל" ולא "מנהיג".
עכשיו, בואו נתחיל מהמובן מאליו: מי אתם, כל האנשים שעדיין מחפשים "מנהיג"? אתם בני שש? עדיין צריכים דמות-אב להעריץ? גיבור מערכות ישראל? עדיין צריכים להשלות את עצמכם שמישהו "שם למעלה" יודע טוב יותר ויציל אתכם כמו גיבור-על ברגע האמת? כי המציאות ביקשה שתתקשרו, יש לה כמה עדכונים, ובראשם ההבנה שתסביכי-אב הם עניין פרטי, לא לאומי.
ומה זה בכלל "מנהיג" כיום? מה ההבדל בינו לבין מנהל מוכשר שיודע לקבל החלטות נכונות, לפעמים מרחיקות-לכת, כדי לשרת את השורה התחתונה, שורת הרווח – במקרה זה הרווח הכלכלי-ביטחוני-חברתי של מפעל משגשג – גם אם בקשיים מסוימים – בשם מדינת ישראל?
כלומר, סליחה, מנהל מוכשר כזה הוא לא מנהיג? אלון מאסק, ג'ף בזוס, סאטיה נדלה – ולהבדיל ג'סינדה ארדן, אנגלה מרקל ועמנואל מקרון – הם "מנהיגים" או מנהלים מוכשרים?
כי אני אטען שהם בעיקר מנהלים, ושמה שאנחנו תופסים כ"מנהיג" פוליטי הוא כיום לא הרבה יותר מפיצ'ר קטן ומיושן שלכאורה אמור להיות לו, ועונה לשם "פאתוס".
פאתוס הוא פנייה רטורית לרגשות הקהל, "אמצעי שכנוע רטורי במצבים שבהם שכנוע באמצעות היגיון אינו אפשרי או רצוי" – לטענת ויקיפדיה, שתמיד יודעת.
איך נראה פאתוס? תשאלו – בגלגול הבא – את מנחם בגין, שעשה קריירה מפאתוס (אבל רוב הזמן היה גם מנהל מצוין). בגין רק פתח פה והחוצה יצא שטף פאתוס – לפעמים אני שואל את עצמי אם גם אצלו בבית, נניח מול עליזה והילדים, הוא היה פותח ב"יהודים! אחים! לוחמים! אודה ואתוודה בפניכם: איני יודע מי השאיר את האסלה במצבה זה, אך אני פונה אליכם כיהודי אל יהודים; אל תעשו זאת עוד! זה הדבר שבשמו הוקרבו אבות ובנים, שלמענו נשפך דמנו כמים בניאגרה מדור לדור. לא עוד!"
פאתוס עובד על אנשים במקום שבו ההיגיון אפילו לא טורח לקום בבוקר. פאתוס הוא סדנת משחק וניפוח שכל; שילוב של שפת גוף, קול דרמטי שיודע לבנות קרשנדו במקום הנכון ולסחוט מחיאות כפיים, ובעיקר דיבור שיודע לנגן במיומנות על סנטימנט המוני משומש; לאום, דת, גבורה, אנחנו-מול-הם, אלפיים שנות, האויב הנצחי התורן.
פאתוס היה עד לא מזמן השמיכה הכי טובה בעולם; הוא כיסה לחלוטין על כל אינטרס אישי, ריק רגשי, ציניות גמורה, אפילו פלילים. פעם – לא ממש מזמן – פאתוס היה פריט חובה בארגז הכלים של כל פוליטיקאי שרצה להגיע רחוק, ואם לא השגתם לעצמכם קצת ממנו, הלך עליכם. בוז'י הרצוג – טיפוס שעצם השלמת משפט ללא ליפסוסים היא מבחינתו הופעה טלוויזיונית מנצחת – הפסיד ראשות ממשלה לנתניהו בגלל העדר פאתוס. בני גנץ – אותו כנ"ל – אותו כנ"ל. על עמיר פרץ הפאתוס ישב מצחיק אפילו יותר מהשפם. אולמרט נכשל גם בפאתוס. לשמיר היה פאתוס (אם כי ליד בגין הוא היה, כמובן, חובבן) ושרון למד להעמיד פנים כאילו יש לו. לדוד לוי היה יותר מדי, לקלינטון לא חסר, לברק אובמה היה בדיוק כמה שצריך, למרים פרץ יש בלי סוף פאתוס, וזו הסיבה שהיא לא נשיאת המדינה כרגע; כי הפאתוס עבר מהעולם והתברר כמיושן ובלתי נחוץ.
תחושת הרגע ההיסטורי, משק כנפי, השליחות הלאומית הקדושה – רובנו רואים כיום דרך הפראזות החלולות האלה. השמיכה הפכה שקופה. תנו לנו מעשים, הישגים, שורה תחתונה. תנו לנו מדינה מתפקדת, משגשגת, בריאה, מסתכלת קדימה – ולא דיבורים נפוחים ומסכי-עשן של ימין-שמאל, יהודים-מול-בוגדים, אויבינו הקמים עלינו. אנחנו רואים לכם דרך הפאתוס, אז בואו תורידו אותו ותדברו כמו בני אדם, או יותר טוב; פשוט תעשו. כי ממשלות נועדו לעשות למען האזרחים שמשלמים עליהן.
נדמה לי שזה מה שהממשלה הזו מנסה לעשות – בעיקר כי לנפתלי בנט אין כמעט שום פאתוס להציע לכם, וליאיר לפיד יש אבל זה יוצא לו מצחיק, וצחוק הורג פאתוס.
עכשיו אתם קופצים עם "בחייך, דביל, מה אתה מקשקש על ניהול והנהלה; מדינה זה לא מפעל, וממילא לכל ממשלה יש דרג מקצועי. מדינה זה סנטימנט וערכים לאומיים. מדינה ועוד-איך צריכה מנהיג שיתווה לה חזון ויפעל למימושו".
ואני אגיד שזה נכון, אבל לא כשהחזון הופך לאין-מצע, כשהאידיאולוגיה מתרוקנת בכל פעם שצריך למלא בריכת שחייה פרטית, וכשהתקופה ממילא לא כוללת מלחמות גדולות אלא מעשים קטנים ודחופים. כי המלחמות הצבאיות הגדולות נגמרו, והמלחמות של תקופתנו הן נגד משבר אקלים ומגיפה עולמית – ושום פאתוס וצבא לא יעזרו לנצח בהן, רק מעשים.
וכן, המרחק האידיאולוגי בין ימין ושמאל בישראל הצטמצם מזמן לאפס – בואו, אף אחד מאיתנו לא יפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בחודש הקרוב, בעיקר כי אין לנו מושג איך (תיבת ההצעות שלנו פתוחה, כמובן), וביבי-לא-ביבי זה לא ימין-שמאל, זה בנאדם.
אין לי כמעט שום דבר אידיאולוגי משותף עם נפתלי בנט – הוא מייצג די הרבה ערכים מנוגדים לשלי, והוא אכן הפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו במה שכבר הפך לסטנדרט פוליטי פה – אבל ממש לא איכפת לי מזה כרגע. אני לא רוצה אותו כמנהיג אלא כמה שהוא; סטארטאפיסט וביצועיסט, שבבוא היום גם יוחלף. למעשה אני לא רוצה שום "מנהיג" כרגע בכלל. אני כבר ילד גדול וגם אשמח שיפנו אליי ככזה. ושישאירו את המדינה שלי פתוחה ככל האפשר. יהודים, אחים, לוחמים; בואו פשוט נעבוד. לא על עצמנו, על פתרונות.

(פורסם ב-1.10.2021)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s